{enclose batra_57.mp3}
סיכום הדף היומי
(מסכת בבא בתרא נו: 2 שורות מלמטה – נח. שורה 4)
א. מצרפים 3 זוגות עדים על 3 שנות חזקת ג"ש, ואפילו שיש ביניהם אחים (כי כל שנה בנפרד), אך לא ניתן (לרב אשי) ללמוד מכאן ששני אחים יכולים לקיים שטר (אחד את עצמו ואחד את העד השני שנפטר) – כי אז האחים קיימו 3/4 מהשטר. ב. משנה – חזקת תשמישים (חז"ת, כלומר שמוכיחים שהשני נתן זכות שימוש) – שימושים ארעיים באופיים – לא יוצרים חז"ת (כי לא מצופה שיימחה), וקבועים (כמו שבנה חומה החצר) – יוצרים חז"ת. מה ההבדל? 1. עולא מגדיר את ההבדל ע"פ מה שיוצר חזקת קניין, אך רב ששת דוחה (כי יש שעושה קניין אך לא חזקת ג"ש (חרישה), ויש שלהפך (אכילת פירות). 2. ר"נ – רבה ב"א – באדם זר – גם שימוש ארעי יוצר חז"ת, והמשנה בחצר השותפים שם מקפידים פחות. [והרי גם שם מודר הנאה אסור? 1. ברחבה אחורית לא מקפידים. 2. יש ויש, ולכן בנדר אסור ואצלנו המוציא מחברו עליו הראיה. 3. בחצר לא מקפידים, ובנדר זה כר"א שמחמיר]. ג. מימרות על צניעות באישה, מלבוש ת"ח ודרך אכילתו.
2 תגובות
איפה ההערה על דעת רב אשי (בטעות רשמתי את התגובה הזאת בדף נח)
הנה (פשוט לא המלחתי משום מה)
שבוע טוב!
2 הערות על השיעור:
הערה 1 – לגבי חלק א (לפי הסיכום בכתב) של השיעור, לא מובנת לי דחיית רב אשי את רבינא. הרי רב אשי מניח שבכל זאת, לפחות לגבי אחוזי ההשפעה של העדים, כן יש להסתכל במבט כללי על כל העדות, ולכן העדות לא טובה (כי האחים משפיעים ב75%). אך אם נקבל את דברי רבינא עד הסוף, ונפצל את המבט שלנו על קיום כל עד בנפרד, אז לגבי העד השני האח והזר משפיעים כל אחד 50%, והעד החי מקיים את עצמו. אז מה הבעיה?
(ניתן לומר שגם במשנה אין התעלמות מוחלטת מהמבט הכללי, כמו שהמשנה אומרת בעצמה לגבי הזמה (שהם משלשים את מחיר ההזמה ביניהם), אך אז לא לגמרי ברור מתי לפצל ומתי לראות את כולם יחד מהמבט הכללי.
הערה 2 – לכאורה טענת עולא היא שדבר בעל אופי קבוע יוצר חזקה, והדימוי לחזקת קניין רק בא כסימן ולא כסיבה, כלומר כניסיון להגדיר מתי זה בעל אופי קבוע ומתי לא. מה שקצת קשה לי, זה שהעובדה שאכן יש דברים שלא מסתדרים עם כלל זה, רק מקשה על הדימוי לחזקת קניין, אבל לא אמורה להרוס את עצם הסברא שברישא מדובר בדברים לא קבועים ובסיפא בדברים קבועים. אז למה הגמרא שוללת כל כך מהר את ההסבר של עולא? האם הדימוי לחזקת קניין הוא באמת יותר מאשר סימן?