להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
הדף היומי – חולין דף קלח
(קלח. 6+ עד קלח: 7-)
חלק א – עוד דינים בראשית הגז מהמשנה (קלה.)
א. כמה נותן –
במשנה – משקל 5 סלעים
"מלובן ולא צואי" – מסבירה הגמרא – נותן לו עם הלכלוכים אבל לא כולל אותם במשקל.
המקור – "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן־לוֹ" (דברים יח, ד) – שיהיה בו כדי מתנה – ומ5 סלעים ניתן להכין בגד קטן.
בגמרא – ריב"ל לא מסתפק במקור של המשנה (מי אמר שנתינה זה דווקא בגד קטן, אולי גם פחות?),
אלא מוסיף את הפסוק הבא (ה) – "…וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן־לוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ מִכׇּל־שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם־ה' הוּא וּבָנָיו כׇּל־הַיָּמִים…",
הפשט זה שהכהן עומד ומשרת,
אך ריב"ל דורש שהגֵּז צריך להיות ראוי לשירות, ומכאן שדווקא גז שמכינים ממנו בגדי כהונה – והכי קטן זה אבנט (כמות הצמר הדרוש לאבנט של בגדי הזהב של הכה"ג שהיה מצמר ופשתן (בבגדי הלבן זה היה רק פשתן)).[1]
קושיות
- אולי הכוונה לבגד גדול (כמו המעיל)?
תשובה – תפסת מרובה לא תפסת.
- אולי הכוונה לכיפה, שהיא עוד יותר קטנה?
(לב אריה – פתיל תכלת שהקיף את הראש ותפס בשתי קצות הציץ)
תשובה – "הוּא וּבָנָיו" – צריך בגד שמשותף לכה"ג ולכהן הדיוט, והציץ זה רק לכה"ג.
קשה – והרי גם האבנט לא משותף?
שהרי יש דעה (יומא יב:) שהאבנט של כהן הדיוט היה רק פשתן ללא צמר.
תשובות:
- יש גם דעה שגם של הדיוט היה שעטנז של פשתן וצמר, כמו בבגדי זהב של כה"ג.
- גם לדעה השנייה – עדיין זה נחשב "הוּא וּבָנָיו" כי אמנם זה לא צמר אבל זה עדיין נקרא אבנט.
(קלח. באמצע)
ב. אמרנו שצריך 5 כבשים כדי להתחייב – מה אם גזז אחת אחת ומכר אותה אחרי הגזיזה?[2]
רב חסדא – חייב, מספיק שהיו לו 5 כבשים, ואין צורך שיהיו כעת בסיום הגזיזה (אפילו שהחיוב המצווה הוא בסוף הגזיזה).
ר' נתן בר הושעיא – פטור, מתחייב רק בסיום גזיזה של 5 כבשים שעדיין שלו.
מקשים על ר' נתן מהמשנה – הלוקח גז מגוי – פטור,
ונדייק – שאם קנה את הצאן עצמו לעניין גזיזה (שזה שלו רק עד שמסיים לגזוז) – חייב,
והרי כל כבש שסיים מיד חוזר לבעלות הגוי, אז אין 5 כבשים בבת אחת בסיום הגזיזה?
עונה רב חסדא לטובת ר' נתן – תדייק שחייב רק אם קנה את הצאן לא רק לשעת הגזיזה אלא ליותר זמן (למשל חודש) עד שסיים לגזוז את כל ה5.
(קלח. שליש תחתון)
ג. הקונה את הגז (במחובר) –
קנה מגוי – כאמור פטור (אינו "צֹאנְךָ").
קנה מיהודי – אם היהודי השאיר לעצמו חלק – המוכר חייב, לא השאיר לעצמו – הקונה חייב.
מיהו התנא ש"שיור" אצל המוכר מחייב את המוכר בהכל?
(ועוד שאלה שהגמרא לא שואלת עדיין – למה בכלל מישהו חייב אם זה לא "צֹאנְךָ"?)
- רב חסדא – זה כמו ר"י לגבי פאה (משנה פאה ג, ה) –
למוכר יש שדה תבואה שבתוכה כמה עצי פרי, ומכר רק את העצים ללא השדה.
גם אילנות חייבים בפאה, וכיוון שבין האילנות יש שדה של המוכר – הלוקח יתן פאה מכל אילן בנפרד.
ואומר ר"י – אם המוכר השאיר לעצמו עץ אחד, הוא חייב בפאה על הכל (גם של הקונה).[3]
דוחה רבא – הרי ר"י אמר זאת רק אם הבעלים התחיל לקצור לפני המכירה, שכבר התחייב בפאה על הכל – גם על העצים – ולכן אם השאיר לעצמו משהו נשאר לו החיוב המקורי.
אבל בצאן – הרי החיוב רק בסיום הגזיזה של מה שגזז, כך שעוד לא התחייב על מה שמכר.
(וגם – עדיין לא מובן למה בכלל חייב אם זה לא "צֹאנְךָ"?)
- רבא –
קודם כל נבין את עצם החיוב –
עקרונית כשקונה רק את הגז – פטור, שהרי אינו "צֹאנְךָ", כמו כשקונה מגוי.
אלא שיש הבדל –
כשקונה מגוי – לגוי מעולם לא היה חיוב, וגם לקונה של הגז אין חיוב, כי אינו צֹאנְךָ.
אבל כשקונה מיהודי – הרי המוכר היהודי היה אמור להתחייב אם לא היה מוכר,
ועכשיו שמוכר – בעצם שניהם יהיו פטורים (המוכר – כי זה לא הגז שלו, והקונה כי זה לא הצאן שלו).
ולא סביר שהתכוון למכור בצורה שתפטור את הכבש לגמרי,
לכן מניחים שהמוכר התכוון למכור הכל חוץ מחיוב ראשית הגז (חזו"א – כלומר התכוון שלמרות שמכר – הגז יישאר של הבעלים עד אחרי הגזיזה, וכך יש חיוב (כי הצאן והגז היה של המוכר בסיום הגזיזה, ורק מיד אח"כ הגז עבר לרשות הקונה), כך שהמוכר כן חייב, וכל השאלה מאיזה צמר זה יינתן.
וזה מסביר את עניין השיור –
אם לא שייר – הצמר של הכהנים נמצא אצל הקונה והוא יתן,
אבל אם שייר – מניחים שהתכוון לשייר לעצמו את הצמר של הכהנים, והוא יתן.
ועכשיו לשאלה – כמו מי סוברת משנתנו –
היא כמו המשנה בדף קלב. לגבי המוכר מעיים, שודאי שלא ניתן להיפטר מנתינת הקיבה, ומי שהקיבה אצלו צריך לתת:
אם המוכר שייר את הקיבה אצלו – הוא יתן,
ואם נתן הכל לקונה והקיבה אצל הקונה – הקונה יתן.[4]
ד. דינים שלא הזכרנו במשנה –
- אם הבעלים צבעו – פטור לגמרי
קנאו בשינוי (כמו גזל),
אך בניגוד לגזל – כאן לא חייב לשלם כי אין מי שיתבע אותו.
- לגבי מה שאמרנו שאם שייר לעצמו המוכר חייב –
ממשיכה המשנה שאם שייר ממין אחר (זכרים/נקבות, לבנים ושחופות (צהובות) – כל אחד מהם חייב.
וראינו בדף קלו: למעלה (ושם אמרנו שנסביר כשנגיע לקטע בגמרא) –
הבנה א – שזה כי לא מפרישים ממין על שאינו מינו (כי ר' אילעאי לומד מתרומה)
אבל דחתה הגמרא – זכרים ונקבות לא נחשב שני מינים
אלא הבנה ב – לפי המשנה מפרישים ממין על שאינו מינו (המשנה לא כר' אילעאי)
וגם במקרים האלו – רק הבעלים חייב,
והמשנה רק התכוונה שהמוכר לא צריך לתת הכל מהטוב (לבנים, נקבות), אלא יכול לקנות חזרה מהקונה את הפחות טוב (במשקל היחסי) ויתן גם מזה.
(קלח: תחילת הפרק)
חלק ב – תחילת פרק שילוח הקן (וסיכום הפרקים האחרונים)
א. הקדמה –
הפסוקים – דברים כב, ו-ז –
כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים, לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
ובפשטות יש כאן 3 דברים –
לא לקחת את שניהם,
לא לקחת רק את האם,
וגם לא לקחת רק את הבנים
(ויש דיונים במפרשים ב3 הדברים האלו יש לאו, עשה, דרבנן).
אופי המצווה –
חוות יאיר – מצווה חיובית (חייב לשלח את האם, גם כשלא רצה לקחת את הבנים)
חזון אי"ש – מצווה קיומית (רק אם רוצה לקחת).
ב. המשפט של היקף החיוב כאן ובפרקים הקודמים –
אומרת המשנה –
"שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל,
בפני הבית ושלא בפני הבית,
בחולין, אבל לא במוקדשין".
את המשפט הזה ראינו ב5 הפרקים האחרונים –
בפרק ה (עח.) – לגבי איסור "אותו ואת בנו" (שם כן נוהג במוקדשים)
בפרק ו (פג:) – לגבי מצוות כיסוי הדם
בפרק ז (פט:) – לגבי איסור גיד הנשה (שם כן נוהג במוקדשים)
בפרק י (קל.) – לגבי הזרוע והלחיים והקיבה
בפרק יא (קלה.) – לגבי ראשית הגז
ועכשיו בפרק יב (קלח:) – לגבי שילוח הקן
ר' אבין ור' מיישא – ברוב הנושאים זה לא חידוש מלבד כמה דברים:
(וזה בסדר, כי מספיק שבחלק מהמקרים יש חידוש, אז התנא הזכיר את זה גם בשאר)
- A. לגבי שגם בחו"ל – ברוב הנושאים זה לא חידוש כי לא תלוי בארץ,
ורק בראשית הגז זה חידוש – לאפוקי מר' אילעאי שפוטר בחו"ל כי למד גז"ש מתרומה (קלו.)
- B. לגבי שגם שלא בפני הבית – ברוב הנושאים זה לא חידוש, כי זה לא קשור למקדש
ורק ב"אותו ואת בנו" זה חידוש, כי היינו חושבים שכיוון שהאיסור נמצא באמצע פרשייה שמדברת על קרבנות – אולי יהיה תלוי במקדש, קמ"ל שלא.
[הפסוקים – ויקרא כב –
כז – שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.
כח – וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.
כט – וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ].
- B. לגבי חולין וקודשים – את הרוב צריך –
באלו שהם רק בחולין – צריך את זה כדי ללמד שזה אכן רק בחולין
ובאלו שהם בחולין מוקדשים –
באותו ואת בנו – זה גם נצרך, לא כדי להשמיע שזה גם בקודשים אלא כדי להשמיע שזה גם בחולין (כנ"ל)
רק בגיד הנשה – זה פשיטא, האם משום שהוקדש יפקע האיסור?!
קשה – גם שם זה חידוש,
שהרי הפשיטא זה בהנחה שקודם נולד ואז הוקדש,
אבל בדף פט: העמדנו שהמשנה בוולד של קודשים,
והחידוש שם –
הבנה א – שהקדושה חלה לפני האיסור, והחידוש שגיד הנשה חל אח"כ אפילו שזה איסור על איסור
הבנה ב – החידוש שהקדושה לא חלה כבר מההתחלה, ולכן איסור הגיד חל קודם.
תשובה – הרי כל הסיבה שהעמדנו את המשנה כך שם, זה כדי שיהיה חידוש,
אבל לפי מה שלמדנו עכשיו כבר אין צורך – כי אין צורך שבכל המקרים יהיה חידוש.
[1] ואמנם לכתחילה האבנט הוא 32 אמא אבל בדיעבד אפשר קטן יותר – שיקיף את הכהן פעמיים (תפארת ישראל על המשנה).
[2] פירשנו כרש"י – שמכר כל פעם את הכבש והשאיר לעצמו את הצמר, אבל הרמב"ם (ביכורים י, טו) מפרש שכל פעם מכר את הצמר.
[3] רש"י – יעשה פאה בתבואה וזה יתפוס גם לאילנות, ר"ש משאנץ – יעשה פאה באילן שהשאיר על שאר האילנות.
[4] אמנם זה שונה, כי בקיבה – גם בלי שהמוכר לא יתכוון למוכרה – הוא פשוט לא יכול למוכרה כי היא כבר של הכהן. כאן לעומת זאת זה תלוי בזה שנניח שהמוכר לא התכוון למכור בצורה שתפטור את הכבשים מראשית הגז.
