(מו: 8- עד מז: 1-)
חלק א – עוד שאלות על איסור נעבד
תזכורת:
דף מה:
עץ שגדל מעצמו ואז עבדו אותו – לא נאסר לפי כולם (כמו הרים וגבעות),
עץ שנטעו אותו לשם ע"ז – נאסר לפי כולם (בניגוד להרים, יש בו תפיסת יד אדם כנ"ל),
עץ שנטעו אותו ואחר כך התחילו לעבוד אותו:
רבנן מתירים,
רי"ס הגלילי אוסר לגמרי.
רי"ס בר"י אוסר אך רק את מה שגדל מכאן ולהבא.
דף מו:
אמנם לא ניתן לאסור הר (מחובר) כע"ז,
אולם שאל רמי בר חמא – האם מי שהשתחווה למחובר אסר אותו לפחות לגבוה (כמו לקחת למזבח אבני הר שנעבד), ורבא פסק שאסור (יש נעבד במחובר לגבוה).
1. רמי בא חמא – המשתחווה לקמת חיטים
בהנחה שהם לא נאסרים להדיוט כע"ז (כי לא ניטעו לע"ז (חכמים) ולא גדלו מאז שהשתחווה (רי"ס בר"י)),
האם הם נאסרים לפי רבא לגבוה (מנחות) כמו כל נעבד במחובר, או שהשינוי שבקצירה וטחינה מתיר?
מר זוטרא: ראיה – זו מחלוקת תנאים:
משנה בתמורה – בעל חי שנאסר למזבח (למשל נרבע או נעבד),
הוולד שלו: רבנן – מותר, ר"א – אסור.
דחייה חלקית – אכן ניתן ללמוד משם, אבל זו לא מחלוקת, כולם מסכימים שאסור.
ולמה שם רבנן מתירים? כי כפי שהסביר ר' נחמן – מדובר שהאימא נאסרה ורק אחר כך התעברה, ורבנן אומרים שהאיסור לא עובר מהאימא לוולד ור"א אומר שכן.
דחייה מוחלטת – לא ניתן ללמוד משם. אמנם שם אם הוולד נאסר הוא נשאר אסור, אך זה כי זהו שינוי קטן. בקצירה וטחינה זהו שינוי גדול ואולי האיסור בטל.
(מז. 8+)
2. ר"ל: המשתחווה לדקל – האם הלולב נאסר למצוות 4 מינים?
הסבר 1 – במצב שבו האילן לא נאסר להדיוט (למשל שהעץ גדל מעצמו ורק אחר כך נעבד – ולפי רבנן),
לפי רבא שמחובר נאסר לגבוה, האם הוא נאסר גם למצווה?
הסבר 2 (רב דימי) – מדובר בעץ שכן נאסר להדיוט (למשל שנטעו לע"ז), אלא שאחר כך הגוי ביטל את הע"ז (תוספות).
האם "יש דיחוי אצל מצוות" וכיוון שהיה שלב שהלולב היה אסור למצווה, הוא נשאר אסור?
ראיה שאין דיחוי ממשנה בחולין: דם חיה שנתכסה ע"י הרוח (כך שבאותו זמן הייתי פטור מכיסוי) וחזר ונתגלה – אני צריך לכסות שוב, ומכאן אמר רב פפא: אין דיחוי אצל מצוות.
תשובה: נשים לב –
במקרה של הדם הדיחוי גורם לחומרא (פטור מלכסות),
אצלנו בלולב הדיחוי גורם לקולא (היתר הלולב).
אז ייתכן שר"ל התלבט האם רב פפא פסק שאין דיחוי באופן ודאי (ושם הוא מחמיר ואצלנו הוא יקל) או שהוא הסתפק (ואז יחמיר גם שם גם אצלנו).
תיקו.
(מז. באמצע)
3. בעי רב פפא – המשתחווה לבהמה האם הצמר מותר לתכלת?
תזכורת: גם בהמה לא ניתן לאסור להדיוט כע"ז (כמו מחובר), אך היא כן נאסרת לגבוה.
ויש שתי אפשרויות להבין את שאלת רב פפא:
1. האם מותר לתכלת של בגדי הכהונה (מכשירי גבוה).
2. האם מותר לציצית (מצווה).
והרי את שתי השאלות האלו כבר שאלנו:
1. מכשירי מצווה – רמי בר חמא שאל על האבנים מההר למזבח.
2. מצווה – ר"ל שאל לגבי לולב.
תשובה – אכן השאלה כבר נשאלה, ורב פפא התכוון לשאול כך – לגבי מכשירי גבוה, בהנחה שבאבנים של רמי בר חמא מחמירים, האם נחמיר גם בכלי הנגינה של המקדש? (למשל קרניים לחצוצרות)? והתשובה תלויה במה העיקר של השירה במקדש: אם העיקר הוא בכלי – נחמיר, אך אם העיקר בפה והכלים רק כתוספת (בסומי קלא) – כאן הספק.
4. בעי רבה – המשתחווה למעיין (בשטח שלו) מהו לגבוה (לנסכים)?
מה השאלה:
A. האם כוונתו לבבואה (והמים מותרים) או למים (ואסורים).
דחייה – יכול היה לשאול זאת גם על מים עומדים בספל, ועל איסורם להדיוט.
B. ברור שמתכוון למים עצמם,
והשאלה היא: האם מתכוון למים ספציפיים, והם הרי כבר זרמו הלאה,
או ל"זרם המים" ואז הכל נאסר.
(וזו שאלה ששייכת רק במעיין ולא בספל, ואלו מים מחוברים, ולכן שאל על גבוה ולא על הדיוט).
(מז. במשנה למטה)
חלק ב – מי שיש לו כותל משותף על ע"ז ונפל
לא יבנה במקום שבו היה, כי בזה מהנה את הע"ז,
אלא יכנוס לתוך שלו ד' אמות ויבנה (וסופר מקו הגבול, לכומר מאמצע עובי המקום שבו היה הכותל).
ומה יהיה באותו שטח של הד' אמות, הרי הע"ז מרוויחה שטח?
יעשה שם בית כיסא.
(והרי צריך צניעות, אפילו אם מדובר בבית כיסא בלילה?
1. רק ילדים ישתמשו שם.
2. יעשה גדר לצניעות של היזמי והיגי).
ומה עם השברים – אם מזהה את שלול יכול לקחת. אם לא – הכל אסור.
וגם טמא (מדרבנן):
רבנן – כשרץ,
ר"ע – כנידה (ומטמא גם במשא (למשל אם היה על מחצלת שהיתה על עוד מחצלת מטמאת את שניהם)).
(מז: שתי המשניות)
חלק ג – שלושה בתים ושלושה אבנים הם (שתי משניות מקבילות)
אם השתחווה לחפץ תלוש – אסר אותו (אם זה בית (מחובר) נדבר בהמשך). כאן הנושא הוא שלא השתחווה בפועל אלא רק עשה משהו בשביל הע"ז.
המשנה על הבתים | בנאו מתחילה לע"ז | היה בנוי כבר, וסיידו וכיידו (ציורים) לע"ז | היה בנוי כבר והכניס לתוכו ע"ז באופן זמני |
המשנה על האבנים | חצב מראש כדי לשים אותה כבימה לע"ז | הייתה חצובה כבר, ורק סייד וכייד אותה לע"ז | השתמש בה בפועל, אבל רק באופן זמני |
הדין | כולו אסור, גם לפני שהשתמשו בו בפועל | כל עוד הסיד עליו – הכל אסור | |
התיקון | רק תיקון על ידי ביטול של גוי (אם זה שלו). דבר שנעשה מראש לשם ע"ז נאסר גם אם לא עבדו בו עדיין. | גוי יכול לבטל, ישראל יכול להסיר את התוספת ואז השאר מותר. כי עצם ההקדשה לע"ז לא אוסרת. | מוציא והכל מותר. (זה בגלל שזה היה ארעי. אם היה לשימוש קבוע אז הבית/אבן היה הופך למשמשי ע"ז והיה צריך ביטול). |
א. רב: המשתחווה לבית אסרו
הסבר: כי בית נחשב תלוש (כי האבנים היו תלושות, ותלוש ולבסוך חיברו נחשב תלוש).
קשה: והרי במשנתנו נאסר רק אם בנאו מראש לכך?
מדובר בשני סוגי איסורים:
בנאו מראש לע"ז – נאסר גם ללא שהשתחווה לו עדיין.
השתחווה לו – נאסר, גם אם לא בנאו מראש לכך.
ולמה משתחווה לא הוזכר במשנה כסוג רביעי? כי המשנה רק חילקה לפי סוגי התיקונים, והתיקון למקרה זה דומה למקרה הראשון – רק ביטול על ידי גוי.
ב. קולא של רבי אמי לגבי המקרה השני – "והוא שסייד וכייד בגופה של אבן"
הבנה 1 – ר' אמי מתייחס לאיסור: כל האיסור זה רק קודם חפר באבן ושם סייד.
וקשה: מה המקבילה של זה בבית?
והגמרא מנסה לענות שגם שם סייד בין שורות האבנים, אך דוחה שפשט המשנה זה גם בבית חלק.
לכן מבינים אחרת:
הבנה 2 – ר' אמי מתייחס לתיקון: אפילו אם חפר וסייד בגוף האבן, ההסרה מועילה ולא כל האבן נאסרת.
