עבודה זרה לח – גמרא דף יומי

Download

(לז: 10- עד לח: 3-)

שלקות – בישולי עכו"ם

איסור בישולי עכו"ם כולל גם אפייה, טיגון, צלייה וכד', ותחילה אסרו חז"ל רק פת עכו"ם ואחר כך הוסיפו כל סוג של בישול אפייה וכו' (רמב"ן).

א. מה המקור?

A. מהתורה, כשבני ישראל מבקשים לעבור דרך האמורי: "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי (דברים ב, כב).

מותר לאכול אוכל של גויים שדומה למים, כלומר שלא השתנה. אבל אם השתנה – אסור.

1. והרי קליות מותרים!

כדי לאסור צריך שישתנה מברייתו, וקליות לא השתנו מברייתן.

1. והרי קמח השתנה ובכל זאת מותר?
   כדי לאסור צריך שישתנה מברייתו על ידי האש.
2. דחייה – אין שום רמז בפסוק לאש.
3. רי"ח – אם שרף את ראש הבהמה כדי להסיר את שערה, ועל הדרך גם בישל (למשל את האוזן, שמתבשלת בקלות) – מותר.
4. רבינא – היתה דלעת בתנור, והגוי הסיק את התנור כדי לחזק בו כלי, כיוון שלא התכוון לבישול – מותר.

B. מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

(לח. 2+)

ב. גדרי האיסור

A. קולא: כאמור, רק אם השתנה מברייתו על ידי האש.

B. קולא: שתי גרסאות בדעת רב – אין איסור בדבר שהוא:

           גירסה א – נאכל כפי שהוא חי (כמו ירק שבושל, או דגים קטנים שכבר נמלחו)

           גירסא ב – (גם אין איסור בדבר ש-) לא עולה על שולחן מלכים.

ונפק"מ – דגים קטנים ודייסה, שלגירסא א אסורה (כי לא נאכלת חי) ולגירסה ב מותרת (כי לא עולה על שולחו מלכים)[1].

C. חומרא: תערובת –
רב יוסף – גוי שהכין כסא דהרסנא (טיגן דגים קטנים מלוחים יחד עם קמח) – אסור.
           כי למרות שבדגים אין איסור כי נאכלים חי, בקמח יש בעיה, והולכים לפי העיקר.

D. קולא: ר' יוחנן – נאסר רק אם כיוון לבשל. לכן:

(והחידוש: שלא אומרים שהכוונה לחזק את הכלי גם היא כמו בישול כי תחילה הכלי מתרכך ורק אח"כ מתחזק

ועוד חידוש – רק בגלל שלא התכוון כלל זה מותר. אך אם התכוון לבישול תפוח אדמה שהיה שם, ואגב זה התבשלה גם הדלעת – אז היא כן אסורה (ריטב"א).

אך קשה – רב אמר שגוי ששרף את השיחים באגם כל החגבים אסורים, והרי לא התכוון?

תשובה – האיסור שם אינו משום בישולי עכו"ם, אלא כי לא ניתן לזהות אם אלו חגבים טהורים (ולמה דווקא גוי? זה לא דווקא גוי, פשוט כך היה הסיפור).

E. קולא: בישול משותף מותר –

1. היהודי התחיל וגוי המשיך:

שמואל – מותר,

ואפילו שבכך קיצר את זמן בישולו.

ומשמע שאפילו אם הגוי המשיך עוד לפני שליש בישול – מותר.
[וכן בברייתא: היהודי מניח על האש והולך לו, והגוי מהפך בזה].

מצד שני ר' יוחנן – אם היהודי בישל כמאכל בן דרוסאי (שליש) ואז בא הגוי והשלים – מותר.

משמע שאם לפני שליש – אסור.
תשובה – שם מדובר שהסירו מהאש, שאז מותר דווקא אם כבר עבר שליש.

2. איבעיא להו – מה אם הגוי התחיל והיהודי המשיך?

רנבי"צ – קל וחומר שמותר

אמנם מקודם התעלמנו מהגמר על ידי הגוי, אך כעת מניחים שהגמר חשוב יותר, ולכן אם הגמר על ידי היהודי – קל וחומר שמותר (ר"י מלוניל – כיוון שזהו איסור דרבנן, מקלים משני הכיוונים)[2].

וכן מסכם רי"ח – זה רק אסור אם הגוי התחיל + סיים,

ורבינא מרחיב: גם אם היהודי רק הסיק את התנור (וכן גם אם רק חיתה בגחלים, כדלעיל).

(לח: שליש עליון)

F. דג מלוח וביצה צלויה

חזקיה ובר קפרא – מותר (מליחה לא נחשבת בישול, הביצה מוקפת בקליפה ובזה לא אסרו)

ר' יוחנן אוסר (מליחה = בישול, שהרי זה מה שמאפשר לאכול אותו)

ומסופר על ר' חייא פרוואה שהתיר אצל הריש גלותא כדעת הרוב, וכשרב דימי אמר להם בשם אביי שיש לאסור כרי"ח הם הרגו אותו (!) בעזרת כוס של חומץ חזק.

(לח: באמצע)

ג. מקרים שונים על פי הגדרים שכבר למדנו

ת"ר –

1. ת"ר – קפריסין (קליפת הצלף), קפלוטות (כרתי) מותרים, כי ראויים לאכילה חיים
2. מים חמים, קליות – מותרים, כי ראויים לאכילה חיים / הבישול לא שינה את צורתם
3. ביצה צלויה מותרת – כנ"ל ( כי היא מוקפת בקליפה),
4. 4.(שמן עכו"ם – ר' יהודה נשיאה התיר, כפי שלמדנו בדף הקודם)
5. המטליא – זרעים של כרפס פשתן ותלתן ששמים במים פושרים, ואחר כך בטיט ואחר כך בבית המרחץ, ומותרים גם אם שמו במים חמים כי ראויים לאכילה גם עם פושרים.
6. דיון קצת אגבי על כלי גויים עם טעם איסור בלוע בתוכם:

ת"ר –

ת"ר – כוּספָּן (פסולת תמרים לאחר שעשו מהם שיכר, וחולטים במים רותחים) – אין איסור בישולי עכו"ם כי ראויים חיים,

אבל מה לגבי בליעת איסור מהכלים של הגויים?

בברייתא א – בכלי קטן (שלא ראוי לראש של ציפור דרור) מותר, כי אין סיכוי שבישלו שם איסור, בכלי גדול אכן אסור.

בברייתא ב – גם בכלי גדול מותר,
ומסבירה הגמרא – המחלוקת האם נותן טעם לפגם (כי עבר יום) אסור או מותר.

ודיון דומה:

שמן מבושל –

רב ששת – אסור,

רב ספרא – אין סיבה לאסור:

לא שמים בשמן יין נסך כי זה מסריח,
           אין איסור בישולי עכו"ם כי נאכל גם חי,

אין בעיית איסור בלוע כי נותן טעם לפגם מותר.

1. מצב בינתיים:
   שאלו את רבי אסי: "שליקי דארמאי" – תמרים שבישל גוי:

במתוקים – מותרים (כי רואיים לאכילה חיים),
במרים – אסורים (כי לא רואיים חיים),

באמצע – זאת השאלה, ואמר רב אסי – לוי אסר.

1. 8.דיון אגבי – חשש יין נסך

שתיתא – תבשיל עם קמח קליות של חיטים או עדשים.
אין בעיית בישולי עכו"ם (מאירי – כי ראוי לאכילה גם חי כי כבר נקלה), אך יש חשש יין נסך:

[1] ולכאורה ישנה נפק"מ נוספת בגבינה ודבש, שלגירסה א מותרת (נאכלת חי) ולגירסה ב לכאורה אסורה (עולה על שולחן מלכים), אלא שאומרים התוספות: גירסה ב מסכימה לגירסה א, ובאה להוסיף קולא נוספת.
(ולא ברור לי למה הכנת גבינה ודבש בכלל נחשבים כבישול).

[2] אך נחלקו הראשונים האם ההיתר גם כשהגוי כבר בישל שליש.