מסכת סוטה דף ל

לעילוי נשמת דומיניק רות שמחה בלונדר ז"ל, ממשפחת לוי
שנהרגה בתאונת דרכים כשהיתה רק בת 34,
עלתה לארץ מצרפת מתוך תחושת שליחות, ציונות, אהבת אדם והארץ
תנצב"ה

להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

להורדת תמלול השיעור לחץ כאן

סיכום הדף היומי סוטה דף ל

(ל. 5+ עד לא. סוף פרק כשם שהמים)

חלק א – דעות ש2 לא עושה 3 בחולין

(בניגוד לר"ע שראינו אתמול שסובר שכן).

הקדמות:

1. עקרונית כדי לטהר צריך מקווה. יש דברים שחז"ל גזרו עליהם טומאה, ושם לעיתים מספיק נטילת ידיים, ולא צריך הערב שמש.
2. טומאת גווייה –

מהתורה אוכל לא מטמא אדם (שהרי אוכל הוא מקסימום 1, לא אב),
אך רבנן גזרו שהאוכל אוכל טמא – נטמא.

1. חומרות בחולין –
2. a."חולין שנעשו על טהרת תרומה" –

אנשים (למשל כהנים) שהיו מקפידים לשמור גם על טהרת החולין שלהם באותה רמה ששומרים על טהרת תרומה, אז החולין שלהם נטמאים כמו תרומה ונעשים 3.

1. חולין הטבולים לתרומה/חלה – יש מחלוקת אם נחשבים כתרומה.

התנאים:

1. ר"מ וחכמים – כל הטמא מדרבנן וצריך ביאת מים כדי להיטהר, נחשב 2,
   ודינו שמטמא תרומה וקודש (3) לטמא קודש (4), אך לא מטמא חולין ומע"ש
   (לרבנן בכ"ז אסור במע"ש).
2. רי"ס – אתמול ראינו שלמד ש3 עושה 4 בקודש מקל וחומר ממחס"כ,
   והרי אם יש 3 בחולין, אז רי"ס יכל ללמוד יותר מזה – שיש 4 בתרומה ו5 בקודש
3. ר' יהושע – לגבי גזירת טומאת גוייה, יש מחלוקת באיזה רמה נטמא (טהרות ב) –

(שהרי הקל וחומר לימד שאם טבול יום מטמא תרומה, אז גם חולין בדרגה הכי נמוכה שלהם מטמאים, ואם מחס"כ מטמא קודש, אז גם תרומה הכי נמוכה מטמאת קודש, אז אם חולין הם 3, אז יטמאו תרומה 4, ותרומה 4 תטמא קודש 5).

[ר"א – נטמא באותה דרגה של האוכל (אכל 2 נעשה 2, אכל 3 נעשה 3).

ר' יהושע – תמיד נעשה 2, אך רק לגבי קודש (אכל 1,2,3 נעשה 2)],

לענייננו, לגבי הדוגמא שאכל 3, במה מדובר?
הרי לא מדובר בתרומה או קודש, שהרי אסור לאוכלם טמאים,
אז לכאורה יש 3 בחולין!
אלא שמסביר ר' יהושע – אין 3 בחולין, ושם מדובר בחולין שנעשו על טהרת תרומה (לפי גרסת רש"י).

1. ר' אלעזר – (ברייתא או משנה בטהרות ב,ז) – מסביר את דרגות הטומאה,
   1 בקודש זה יטמא שניים (3,2) ויפסול אחד (4),
   1 בתרומה יטמא אחד (2) ויפסול אחד (3),

1 בחולין רק פוסל אחד (2), ולא מטמא,
כלומר שהחולין (2) אח"כ לא יכולים לטמא חולין כמותם, אלא רק תרומה.

1. ר' אליעזר –

יש לו עיסה טבל טמאה. לפי חכמים יפריש ממנה.
לפי ר"א עדיף שהחלה תהיה טהורה, ולכן יביא עיסה נוספת טהורה, ויחבר בינה לטמאה ("מן המוקף"), ויפריש מהטהורה.
אך הבעיה שאז יטמא את הטהורה, אז יש פתרון –

מחבר חתיכת בצק בין שתי העיסות, וכך העיסה הטמאה (1) מטמאת את החתיכה (2), ולא מטמאת את העיסה הטהורה שאותה הוא מפריש.

מה גודל החתיכה המחברת –

            ברייתא – אפילו כביצה.

            משנה (חלה) – פחות מכביצה.

וחכמים אוסרים.

הסבר הדעות בברייתא (לדעות במשנה ראה רש"י) –

            לר"א –

העיסה הטהורה נחשבת חולין, והאמצעית היא 2,
ו2 לא מטמא חולין, אפילו שהיא כביצה.

לחכמים שאסור –

1. 2 עושה 3 בחולין, ולכן אסור בכביצה.
2. 2.2 לא עושה 3 בחולין,

אלא שהעיסה הטהורה לא נחשבת חולין, אלא נחשבת כמו חלה,
כי "חולין הטבולין לחלה – כחלה דמו".

1. כי אסור לגרום לחתיכה האמצעית טומאה בארץ ישראל, אפילו לצורך.
2. "הן יקטלני לא (לו) איחל"

(ל: שליש עליון)

חלק ב – הדרשות הבאות במשנה שדרשו בו ביום

א. 1000 ו2000 אמה סביב ערי הלוויים

ר"ע – 1000 אמה מסביב, ו2000 אמה תחום שבת.

            לשיטתו שתחום שבת דאורייתא.

ר"א בן ריסה"ג – 1000 מגרש + 200 שדות הכרמים.

            לשיטתו שתחום שבת אינו דאורייתא.

ב. בשירת הים – "ויאמרו לאמר" –                                 

            ר"ע – משה אומר, ועם ישראל חוזר על פזמון חוזר ("אשירה לה'"),

                        כמו בהלל עם חזן גדול.

                        "לאמר" מתייחס רק לצמוד לו – "אשירה לה'".

            ר"א בן ריסה"ג – משה אומר פסוק והם חוזרים על כל הפסוק,

                        כמו בקטן שמקריא את ההלל,

                        "לאמר" מתייחס להכל.

            ר' נחמיה – אמרו ממש יחד,

                        כמו בקריאת שמע, שהחזן מתחיל ואז כולם אומרים יחד.

                        "לאמר" – משה נתן להם רשות לומר איתן.

            [ברייתא – מי אמר את השירה?

            ריסה"ג  – אפילו תינוקות,

            ר"מ – אפילו עוברים במעי אמן].

(לא. 3+)

ג. האם איוב עבד את ה' מאהבה או מיראה?

ר"ע –

ניתן להתלבט אם זה לא, או לו

            (כפי שבפסוק "בכל צרתם לא (לו) צר", שודאי זה "לו", כמוכח מהמשך הפסוק).

1. "עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו".

ריב"ז – מיראה

            "איש תם וישר וירא אלוקים".

אך ר"ע – לומד מאברהם אבינו שגם עליו נאמר "ירא אלוקים" והוא עבד מאהבה ("אברהם אוהבי").

[מה בין אהבה ליראה?

אהבה – אלפיים דור

יראה – אלף דור].