בבא מציעא דף י – הדף היומי

השיעור מוקדש לרפואת עליזה (אליס) בת זוהרה
ולכל שאר חולי ישראל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא מציעא דף י

(ט: במשנה – יא. למעלה)

חלק א – האם מגביה מציאה לחברו קנה חברו

בדף ח ראינו –

רמי בר חמא – קנה,
רבא – לא קנה, אא"כ הוא "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה"

עכשיו ניכנס לזה יותר –

א. הערה – לגבי היבטוי "מיגו דזבי וכו'"

אצלנו זה לתאר את מאן דאמר שקנה ("אפשר")

"מיגו דזכי" בכח (פוטנציאל) – מספיק שיש לך את הפוטנציאל לזכות לעצמך, אז את היכול לזכות עבור חברך.

ואילו בדף ט זה היה שיטת רבא שלא קנה ("אי אפשר")

לא מספיק הפוטנציאל, אלא רק אם זכה גם לעצמו בפועל.

ב. נתייחס לשתי משניות:

1. A. משנה בפאה –
   המלקט פאה עבור פלוני עני:
   ר"א – העני הפלוני זכה, חכמים – לא זכה, אלא יתננה לעני הראשון שיראה.

במה המחלוקת:
רב נחמן  – בנושא שלנו (המגביה מציאה לחברו) – ר"א – זכה חברו, חכמים – לא זכה חברו
עולא – לפי כולם קנה חברו (כשמדובר בעני שזוכה לעני, כי יש לו פוטנציאל לזכות לעצמו)

אלא שם המחלוקת בעשיר שרוצה לזכות לעני,
ר"א – זוכה לו כי אומרים שני מיגו – מגו שיכול להפקיר נכסיו ולהיות עני, ומיגו שיכול לזכות לעצמו יכול לאחרים.
חכמים – לא זוכה לו, כי לא אומרים שני מיגו.

1. B. משנתנו –
   רוכב שביקש מאדם אחר להרים לו מציאה, ואומר שזכה לעצמו – זכה לעצמו.

וכרגע מניחים שכשהגביה – התכוון להגביה עבור הרוכב,

אז למה אם אמר שזכה לעצמו אז זכה? כי מגביה מציאה לחברו לא קנה חברו,
ולכן בינתיים אף אחד לא קנה, וכשאמר שזכה לעצמו – בעצם קנה עכשיו.

דחייה – כאן כבר מההתחלה התכוון להגביה לעצמו.

(ר' חייא בר אבא – תירוץ דומה – כשהרוכב ביקש גם לא ביקש שיזכה עבורו אלא רק שיתן לו).

ג. עוד דעות –

ר' חייא בר אבא – רי"ח – קנה חברו
ר"נ ורב חסדא – לא קנה (כמו תופס לבעל חוב במקום שחבר לאחרים)

ומקשה רבא מברייתא – שמציאת פועל לבעלים, משמע שקנה חברו
|           תשובה – שם זה לא "חברו", אלא פועל הוא ידו הארוכה של המעסיק,

(למרות שיכול לחזור בו בחצי היום, ואינו עבד, אבל עדיין ידו כיד בעל הבית).

(י. במשנה)

חלק ב – תחילת קניין חצר

א. קניין ד' אמות (קניין דרבנן)

ר"ל – רבנן תיקנו קניין ד' אמות, כדי שלא יריבו מי קנה קודם.

ומקשים ממשנה בפאה וממשנתנו – שמי שקופץ על הפאה/מציאה – לא קנה,
והרי למה לא קנה בקניין ד' אמות?

תשובות:

1. שם לא התכוון לקנות בד' אמות אלא בנפילה, ולכן לא קנה.
2. רב פפא – לא בכל מקום יש קניין ד' אמות:

בפאה – בחצר של מישהו אחר אין קניין ד' אמות
במציאה – גם ברה"ר אין ד' אמות, אלא רק בסימטה ברה"ר.

ב. האם לקטנה יש קניין חצר (וד' אמות)?

רי"ח – יש לה חצר,

סברא: חצר זה מדין יד, וכמו שי שלה יד יש לה חצר

ר"ל – אין לה חצר

סברא: חצר זה מדין שליחות, וכמו שלא ממנה שליח, אין לה חצר

קושיות:

1. הרי חצר קונה לגנב, והרי אם זה מדין שליחות – אין שליח לדבר עבירה.

שתי תשובות:
הכלל ש"אין שליח לדבר עבירה" זה מוגבל –

רבינא – דווקא כשאני יכול לחייב את השליח עצמו, אבל את החצר א"א לחייב, אז יש שליח.

(נפק"מ – כהן ששלח ישראל לקדש לו גרושה –
המשלח חייב, כי א"א לחייב את השליח הישראל)

רב סמא – דווקא כשליח יש בחירה חופשית, אבל בחצר – יש שליח.

(נפק"מ – כהן ששלח ישראל לקדש לו גרושה –
המשלח פטור, כי לשליח יש בחירה חופשית)           .

2. אפשר לתת גט לחצר של אישה מדין "ונתן"
   והרי אם זה מדין שליחות, למה צריך לימוד מיוחד של "ונתן", הרי כבר ידוע שאישה שולחת שליח לקבל גיטה?

תשובות:

1. באמת לפי כולם בגט זה משום יד (ולומדים מ"נתן"), והמחלוקת רק במציאה.
2. בקטנה לפי כולם גם גט וגם מציאה זה יד,
   וכל המחלוקת בקטן – האם גם אצלו זה יד, או שליחות
3. באמת אין מחלוקת, אלא:
   או – אחד דיבר על גט ואחד על מציאה,
   או – רי"ח (יד) – קטנה, ר"ל (שליחות) – קטן.