מנחות ע – שיעור הדף היומי

לעילוי נשמת ר' חיים רפאל בן ר' בן ציון שלום ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף ע

(סט: שליש תחתון – עא. במשנה)

חלק א – אם שתל אוכל, האם המעמד שלו מתאפס?

תזכורת  – אתמול (סט. 8+) רבא בר רב חנן שאל –
אם קצר חיטים כמה ימים לפני פסח, ואז שתל אותם חזרה לאדמה ולא הספיקו להשריש ועבר עליהם העומר,
האם זה נחשב כאילו שהם עוד בחוץ – והעומר מתירם,
או שהם הפכו חזרה לגידול קרקע שעוד לא השריש – והעומר לא מתיר.
ונשאר בתיקו.

בשאלות שנראה היום נראה כאילו בחרו בצד שהשתילה לא מתבטלת לקרקע ושומרת על זהותה,
ורק השאלה היא לגבי מה שהמשיך וגדל אח"כ.

א. שתל אוכל מותר, וגדל, האם ההיתר נשאר –

1. A. בעי ר"ש בן פזי – שיבולת שנקצרה והעומר התיר אותה (היה שליש), ואז שתלה שוב

האם מה שגדל אח"כ הולך לפי העיקר (המקורי) – וגם מותר,
או שהולכים לפי התוספת – וזה הופך לאיסור חדש – והכל אסור?

ניסיון לענות מרי"ח שלפי העיקר – במקרה ששתל אוכל אסור:
הרכיב ענף של ילדה (ערלה) בזקנה.
פירות חדשים – יהיו מותרים,
אבל הפירות שכבר היו – אסורים.
מה לגבי מה שהפירות גדלו אח"כ – גם התוספת אסורה, כי הולכים לפי העיקר.

דחייה –
אולי רי"ח התלבט, ולכן הלך לפי העיקר לחומרא,
השאלה היא האם גם לקולא?

(סט: 1-)

1. B. בעי רבא – שאלה דומה – עישר תבואה, ואז שתל אותה שוב, וגדלה –

והוא שואל בעצם שתי שאלות –

1. כמו מקודם –
   האם התוספת הולכת לפי העיקר ומותרת,
   או שהתוספת בפנ"ע – ואסורה,
2. והוא מוסיף ושואל –
   אם התוספת אסורה – האם היא גם אוסרת את העיקר?
   (ואז כשמפריש – צריך להפריש על הכל ולא רק על התופסת)

הערות:

1. a. בשאלה הקודמת (ר"ש בן פזי) זה ברור שאם התוספת אסורה הכל אסור משום חדש, כי א"א להפריד בין העיקר לתוספת,

אבל כאן שאפשר להפריד (אפשר להשתמש בתבואה חיצונית כדי לעשר על התוספת בלי לעשר על העיקר) – ולכן צריך לשאול האם אכן גם העיקר נאסר.

1. b. ניסיונות תשובה – ברור שהולכים לפי התוספת והכל נאסר –
2. אביי – שהרי בכל פעם שזורע זרע מעושר, בכל זאת כשגודל צריך לעשר את הכל?

דחייה – שם זה כי הזרע המקורי מתכלה,
אבל כאן שהעיקר עדיין קיים – אולי נשאר מותר.

2. מרי"ח – אם זרע בצל וגדל, צריך לעשר הכל (אפילו ששם הבצל המקורי לא מתכלה)

דחייה – הוא אמנם לא מתכלה אבל זאת דרך זריעתו, ולכן שם אכן מעשר הכל, אבל בשתל שיבולת אולי לא.

1. c. ר' חנינא בר מניומי שאל שאלה דומה (לפי הסבר אביי) –

שתל בעציץ שאינו נקוב (=כרגע לא חייב במעשר מהתורה ומותר),
ואז ניקב את העציץ,
האם הולכים לפי העיקר והכל מותר,
או שהתוספת אסורה, והאם אוסרת את העיקר.

אך אמר אביי – זה לא אותו דבר:
בעציץ אכן הולכים לפי התוספת והכל אסור – כי זה הכל זריעה אחת ארוכה,
אבל במקרה של רבא ור"ש בן פזי – שזה שני שלבים נפרדים – אז אולי הולכים לפי העיקר.

(ע. שליש)

ב. בעי ר' אבהו – מקרה ששתל איסור –
שיבולת שקצרה ומירחה והתחייבה במעשרות, ולא הפריש (=טבל), ושתלה שוב –
(זה קצת דומה לשאלה מאתמול שהזכרנו בהקדמה לשיעור)

זה שהיא עדיין אסורה זה ברור (לא הופרשה),
אבל מה אם הפריש עליה כשהיא בקרקע?

האם כששתל המעמד שלה התאפס (חזרה להיות מחוברת, ולא חייבת עדיין במעשרות) – וכבר א"א להפריש בקרקע,
או שעדיין נחשבת טבולה למעשרות – וניתן להפריש.

אמרו רבנן – לא יכול להפריש,
שהרי יש ברייתא שיאן דבר כזה תרומה במחובר לקרקע.

דחייה – הברייתא התכוונה שזר לא מתחייב אם אוכל כשזה מחובר, כי זה שלא כדרכה,
אבל להחיל שם תרומה – אולי אפשר.

[והרי אילפא אמר שאם אוכל ביצים מתוך עוף טהור – זה מטמא, אפילו שלא לא דרך אכילה?

תשובה – שם יש כאלה שאוכלים כך, אבל במחובר לקרקע לא].

(ע. שליש תחתון)

אגב שהזכרנו עציץ שאינו נקוב –

ג. שמואל – הזורע כלאיים בעציץ שאינו נקוב – אסור (מדרבנן).

אביי – מה החידוש:

1. אם שאסור מדרבנן –

דחייה – הרי יש כבר משנה (דמאי ה, י) לגבי תרומה שזה חייב רק מדרבנן (ולכן התורם מנקוב על שאינו נקוב, תרומה ויחזור ויתרום).

2. אלא – שלוקה מכת מרדות,
   כי מכת מרדות באיסורי דרבנן זה רק אם יש לו עיקר מהתורה,
   ולכן צריך להשמיע שגם כאן יש עיקר מן התורה.

(ע. במשנה למטה)

חלק ב – משנה – עוד דינים על איסור חדש וחלה

א. המינים שחייבים בחלה ואיסור חדש – חיטין, שעורין, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.

1. A. זיהוי המינים:

כּוּסְּמִין – מִין חִיטִּים (גּוּלְבָּא)
שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן – מִין שְׂעוֹרִין (שִׁיפוֹן – דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל – שֻׁבְלֵי תַּעֲלָא).

(ע: 2+)

1. B. מקור:

במצה – "לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) – רק מה ששייך בו איסור חמץ (שיכול להחמיץ פיזית) שייך במצוות מצה,
(ואילו אורז ודוחן לא מחמיצים אלא מסריחים).

וממצה לומדים לחלה וחדש בגז"ש – לחם לחם –
במצה כתוב בפסוק הנ"ל "לֶחֶם עֹנִי"

בחלה כתוב – "וְהָיָה בַּאֲכׇלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ…" (במדבר טו, יט)

(ע: שליש תחתון)

ומחלה לומדים לקצירת החדש[1] – גז"ש מחלה ("ראשית – ראשית") –

בקצירה – "וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י)

בחלה – "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה…" (במדבר טו, כ)

באכילת חדש – "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה…" (ויקרא כג, יד).

(ע: נחזור למעלה ל11+)

1. C. הצטרפות –

במשנה – המינים השונים מצטרפים זה לזה לכזית.

בברייתא (אגב) – גם תבואה (גרעינים), קמח ובצק מצטרפים.

מצטרפים למה:
(החידושים זה מקרן אורה)

1. רב כהנא – לאיסור חדש

החידוש: אפילו שיש מלקות נפרד על כל אחד מהם למי שאוכל את שלושתם,
הם גם מצטרפים לכזית אחד.

2. רב יוסף – לחמץ בפסח

החידוש: אפילו שיש להם טעמים שונים.

3. רב פפא – לאיסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים.

כאן אל ברור מה החידוש.

4. רבא – לטומאת אוכלים (כביצה – לטמא אחרים, ולרוב הראשונים גם כדי לקבל טומאה).

החידוש: לכאורה בזה אין חידוש,
אלא החידוש הוא שכמו שהבצק הוא בלי פסולת, גם הגרעינים והקמח של שעורה מצטרפים ללא הקליפות והסובין שלהם (של חיטים מצטרפים כי ראויים לאכילה)

(ע: באמצע)

קשה – תנא דבי רי"ש – לומד מפסוק שגם שעורה בקליפתה מקבלת טומאה (-הקליפה מצטרפת)

תשובה – שם הקליפה לחה וראויה לאכילה.

(ע: שליש תחתון)

ב. עד מתי האיסור

המשנה (לפי גרסת השטמ"ק) – "ואסורים בחדש מלפני העומר, ומלקצור מלפני הפסח"

איסור הקצירה –

ברור לגמרא שזה קצירת העומר בפועל בלילה.

איסור חדש –

ר' יוסי בר זבדא (מחמיר) – עד הבאת העומר
כרב ושמואל בדף סח.

ר' יונה (מקל) – עד בוקר טז ניסן (=סוף זמן קצירת העומר)
כרי"ח ור"ל בדף סח.

קשה – הקצירה ודאי עד הקצירה,
ואם גם האכילה עד סוף זמן קצירה,
המשנה יכלה לכתוב אותם ביחד?

אלא ברור שהמשנה סוברת עד הבאת העומר,
(וזה לא קשה על רי"ח ור"ל, כי ראינו בדף סח: שיש להם גם תנאים כמותם).

ואילו מחלוקת האמוראים בנושא אחר – סעיף ג:[2]
המשנה סיימה ואמרה שאם השריש לפני העומר העומר מתיר –

ר' יונה (מחמיר) – צריך שישריש לפני קצירת העומר

רי"ס בר זבדא (מקל) – מספיק שישריש לפני הבאת העומר.

(ע: 1-)

ג. במשנה – אם השריש לפני העומר, העומר מתירו

מקור (שמספיקה השרשרה ולא צריך יותר) –

1. A. שלושה מקורות דומים –
   מביאים פסוק שהעומר עצמו בא משלב מתקדם,
   ומדייקים שלגבי ההיתר של התבואה – זה גם בשלב מוקדם יותר (השרשה),
   אבל דוחים – אולי הכוונה לשלב מוקדם יותר אבל לא עד כדי כך מוקדם.
   (כל ראיה מביאה שלבים יורת ויותר מוקדמים) –
2. ר' יאשיה – "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ב, יד)

העומר בא "אביב" – בשל לגמרי,
אבל הוא מתיר גם תבואה מוקדמת יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשליש גידול?

2. שמואל – "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה…" (דברים טז, ט)

העומר בא כשראוי לחרמש (שליש),
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשחת (פחות משליש, אבל יותר מהשרשה)

3. ר' יצחק – מאותו פסוק "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" –

העומר בא "קמה" – שיש לו עלים,
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה ל"אגם" – פחות מקמה אבל יותר מהשרשה (שאפשר לכופף את הגבעול).

1. B. רבא – וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה…" (שמות כג, טז)
   (הפסוק אמנם לגבי שתי הלחם, אבל את שתי הלחם מביאים מתבואה שכבר הותרה קודם ע"י העומר)

אֲשֶׁר תִּזְרַע – כבר מהזריעה, בַּשָּׂדֶה – שהזרע השריש בשדה.

[1] בחד שיש שני איסורים – אכילת חדש וקצירת חדש. איסור הקצירה שייך רק במה שראוי לעומר, ולכן בבית השלחין או אם קוצר ביד לא אסור מהתורה ולא כשקוצר ביד לא אסור מהתורה, וראינו מחלוקת במשנה סז: האם אסורים מדרבנן).

[2] בנוסח של הגמרא הדעות הפוכות אבל רוב המפרשים הופכים כפי שכתבתנו כדי שיתאים להבנה הקודמת במחלוקתם.