לרפואה שלימה לחייל חגי בן רונית הי"ו, יחד עם שאר החיילים שנפצעו
להקדשת שיעור ליחצו כאן
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי, מנחות דף יז
(טז: 1- עד יח. 7+)
חלק א – חריפי פומפדיתא – הקטרת הקומץ מפגלת את הקטרת הלבונה
יש פה שני חידושים:
א. בגמרא – שפה כן מפגלין בחצי מתיר – אפילו לרבנן ולא רק לר"מ,
כי פיגל ממתיר אחד למתיר השני ובסך הכל "פגע" בשני המתירים, נחשב כאילו פיגל במהלך שני המתירים.
ב. שכאן מפגלין ממתיר למתיר (רש"י)
אתמול במשנה בטז. ראינו שלא מפגלין מכבש אחד לכבש השני (בכבשי עצרת),
אז למה כאן זה מפגל? כי כאן הקומץ והלבונה בכלי אחד, וזה מחבר ביניהם.
ובאמת כבר ראינו מחלוקת לגבי זה (משנה. יג.) בחושב במהלך הקמיצה על הלבונה –
רי"ס – לא מפגלין (אפילו שסובר שמפגלין בחצי מתיר), ור"ל הסביר – לא מפגלין ממתיר למתיר (כמו בכבשים)
רבנן – מפגלין ממתיר למתיר (כי כאמור הכלי מחבר ביניהם).
פומפדיתא כרבנן,
והחידוש של פומפדיתא – שלא רק בקמיצה מפגלין,
אלא גם בהקטרת הקומץ, אפילו שהקומץ והלבונה כבר לא יחד בכלי, אלא רק היו מקודם יחד – זה מספיק)
- A. רבא – ראיה לפומפדיתא –
משנה יב. – זה הכלל –
אפשר לפגל במהלך 4 העבודות – קמיצה, קבלה בכלי, הולכה, הקטרת הקומץ והלבונה
ואפשר לפגל על שתי האכילות – אכילת השיריים והקטרת הקומץ והלבונה.
ולכאורה זה כולל גם לפגל בהקטרה (של הקומץ) על ההקטרה (של הלבונה).
דחייה – זה כולל הכל חוץ מזה.
(יז. שליש)
- B. החולקים על פומפדיתא –
אמרו בשם רב חסדא (וכן בשם רב) – הקטרת הקומץ לא מפגלת את הקטרת הלבונה.
על איזה חידוש הם באים לחלוק? על החידוש השני:
כלומר אפילו לר"מ שמפגלין בחצי מתיר (חידוש א),
כי כאן הבעיה היא חידוש ב' – שלא מפגלים ממתיר למתיר.
[ואביי מנסה להוכיח את בעיה ב' מהמשנה בטז. שלא מפגלין מכבש לכבש,
אבל הגמרא דוחה שזה לא הכרחי (כאמור) – כי שני הכבשים נפרדים לגמרי, ואילו כאן ניתנו בכלי אחד, ולכן לפי פומפדיתא כן מפגלים כאן, אבל רב חסדא ורב עדיין חולקים.
- C. החידוש של ר' חנינא לרב המנונא – הקטיר את הקומץ להקטיר הלבונה לאכול שיריים מחר – פיגול.
למה הזכיר שתי מחשבות פיגול יחד? הרי –
אם רצה להשמיע שמפגלין בחצי מתיר – מספיק שיחשוב על השיריים
ואם רצה להשמיע שמפגלין ממתיר למתיר – מפסיק שיחשוב על הלבונה
ואם רצה להשמיע את שני החידושים – היה משתמש בו"ו החיבור ומתאר שני מקרים נפרדים – "הקטיר את הקומץ להקטיר הלבונה ולאכול שיריים מחר – פיגול".
עונה רב אדא ב"א – אכן חולק על שני החידושים –
לא מפגלין בחצי מתיר,
וגם לא מפגלין ממתיר למתיר,
וכל מחשבמ ה לבד לא יכולה לפגל,
אלא שכאן כיוון שחשב בזמן הקומץ, וחשב על הלבונה ועל השיריים – בעצם פגע בכל חלקי המנחה, והפיגול חל!
- D. תני תנא קמיה דרב יצחק ב"א – הקטיר קומץ וחשב על השיריים למחר – לדברי הכל פיגול.
והרי זה רק לר"מ, אבל לחכמים לא מפגלין בחצי מתיר?
אלא מתקן רב יצחק ב"א – נגרוס בברייתא "לדברי הכל פסול" (כי גם לחכמים פסול).
למה רי"צ לא תיקן שזה פיגול, ולר"מ?
כי ה"לדברי הכל" ודאי אינו טעות (יותר סיכוי שטעו בין פיגול לפסול מאשר שבטעות הוסיפו "לדברי הכל").
הדרן עלך הקומץ את המנחה.
(יז. פרק הקומץ רבה)
חלק ב – חשב מחשבת פיגול הפוכה
כלומר לאכול/לשתות את האימורין/דם או להקטיר את הבשר מחר
רבנן – כשר
ר"א – פסול
טעמו של ר"א שפוסל –
א. רב אסי – רי"ח – מדאורייתא –
מהפסוק של פיגול – "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה…" (ז, יח) – הכפלות של "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" מלמדת:
- שיש פיגול בחשיבה על שתי אכילות – אכילת אדם (הבשר) ואכילת מזבח (ההקטרה).
- ומוסיף ר"א – שגם בחשיבות הפוכות זה מפגל, כי התורה קראה לשניהם אכילה, משמע שהן שוות ויכול לחשוב מזו לזו.
ואילו רבנן – מזה ששניהם נקראים אכילה לומדים דברים אחרים:
1. שגם אם אמר על מנת שיאכל המזבח מחר – פיגול
2. שגם אכילת מזבח זה דווקא בכזית.
ואילו ר"א –
אם זה רק בא לזה, היה כתוב "האכל האכל" או "יאכל יאכל",
מזה שכתוב בצורה שונה "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" – זה בא ללמד עוד משהו.
ב. מקשה ר' זירא לרב אסי – אם המקור מדאורייתא, למה אמרת שזה רק פסול ולא פיגול?
עונה רב אסי – אכן יש מחלוקת תנאים מה סובר ר"א –
משנתנו – זה גזירה דרבנן, אטו מחשבה נכונה (לאכול בשר, להקטיר שיריים).
דעה אחרת – זה דאורייתא כנ"ל, וזה פיגול.
(יז: כמעט באמצע)
ואיפה רואים את המחלוקת, דתניא –
רישא – כמו משנתנו – חשב מחשבה הפוכה למחר –
רבנן – כשר, ר"א – פסול
סיפא – חשב רק להניח למחר (חלק מהדם) –
(נראה בהמשך שכאן ודאי שאם זה פסול זה רק דרבנן)
ר"י – פסול,
ר' אלעזר – גם בזה נחלקו: רבנן – כשר, ר"א – פסול.
ויש בעיה: כמי סובר ר"י ברישא?
אם הוא כרבנן –
קשה – הרי מחשבה הפוכה > להניח,
(שהרי כשחשב הפוך חשב גם להניח וגם הפוך),
ולכן אם ברישא כשר, ודאי שבסיפא כשר!
ואם הוא כר"א –
שברישא פסול, והוא מוסיף שגם בסיפא פסול,
קשה – אז מה ההבדל בין ר"י לר' אלעזר? (שניהם אומרים שרבנן (כשר) ור"א (פסול) נחלקו גם בסיפא)
הצעות להסבר:
- A. רב אסי – ר"י כר"א, והמחלוקת היא האם לר"א יש כרת:
ר"י – ברישא כרת, בסיפא רק פסול,
ר' אלעזר – גם ברישא (ובסיפא) פסול.
מש"ל.
- B. דחייה – אין שום דעה של כרת, אלא הכל גזירות:
[למה לגזור –
במחשבה הפוכה – שמא יטעו עם מחשבה לא הפוכה
במחשבת הינוח של חלק – שמא יטעו ויכשירו במחשבת הינוח של הכל
[הסבר:
אם הניח הכל בפועל – כמובן פוסל לכולם,
לכן לר"י (זבחים לה:) – גם אם רק חשב להניח הכל – ודאי פוסל מהתורה.
הנושא כאן – האם לגזור מחשבה להניח חלק אטו מחשבה להניח הכל].
ובעצם יש 3 דעות בברייתא לגבי מחלוקת רבנן ור"א:
- ת"ק (של הרישא) –
נחלקו במחשבה הפוכה,
אבל בלהניח – לפי כולם כשר (לא גזרו).
כי כאמור:
מחשבה הפוכה > מחשבת הינוח)
- ר"י – להפך:
נחלקו במחשבה הפוכה
אבל בלהניח – לפי כולם פסול
(כי חידוש – סובר: להניח > מחשבה הפוכה,
למה? כי כיוון שהכל עניין של גזרות,
אז זה תלוי במה יש סיכוי שאנשים יטעו:
אם נכשיר מחשבה להניח חלק – חוששים שיטעו להכשיר מחשבה ישרה,
אבל אם נכשיר מחשבה הפוכה – לא חוששים שיטעו להכשיר מחשבה ישרה,
[ואמנם מחשבה הפוכה כוללת גם מחשבת הינוח, אבל הכל תלוי בטעויות של אנשים, ואנשים לא מתייחסים לזה כמחשבת הינוח עם עוד משהו, אלא פשוט כמחשבה הפוכה].
- ר"א – נחלקו גם ברישא וגם בסיפא – האם לגזור או לא.
