לעילוי נשמת הסבתא מנוחה בת דוד ע"ה
שזכתה והעמידה משפחה עניפה, יהודית וערכית
להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הגמרא, דף יומי זבחים קה
(קד: באמצע עד קו. במשנה)
תזכורת – אתמול התחלנו לעסוק בחטאות הנשרפות.
כדי לשרוף היו מוציאים אותם מהעזרה – ובשלב הזה הנושאים אותם נטמאים, והמשנה אומרת שרק כשהבמה עצמה יצאה + הנושאים אותה נטמאים, ואם חלק יצאו וחלק לא – רק אלו שיצאו נטמאים.
את השריפה עושים בבית הדשן מחוץ לירושלים,
אבל אם נפסלו שורפים במקום אחר –
אם נפסלו בשלב א – נשרפים בבית הדשן בעזרה
נפסלו בשלב ב (רב נחמן – אחרי זריקת הדם, תני לוי – אחרי היציאה) – נשרפים בהר הבית).
חלק א – איבעיות על דברים הפוסלים חטאות הנשרפות כשהם בדרך לשריפה
ואז לא ישרפו בבית הדשן שמחוץ למחנה אלא בהר הבית/עזרה, כמו שראינו אתמול.
א. בעי ר' ירמיה – האם לינה פוסלת?
כלומר אם לא שרפו בלילה הגיע הבוקר. האם לינה פוסלת רק במה שמיועד לאכילת (אדם/מזבח) או גם במה שמיועד לשריפה?
ראיות:
- אביי – לא פוסלת
ברייתא שלכו"ע אם חשב לשרוף את הבשר חוץ לזמנו – אינו פיגול (כי זה הולך לשריפה ולא לאכילה (אכילת אדם/מזבח).
ולכאורה – אם מחשבה על לינה (=מחשבת פיגול) לא פוסלת, גם לינה בפועל לא פוסלת.
דחייה – אולי צריך לחלק: מחשבת לינה לא פוסלת (כי צריך דבר הראוי לאכילה), אבל לינה בפועל פוסלת.
- כן פוסלת –
משנה מעילה (ט, א) – אחרי שחיטת החטאות הנשרפות – "הוכשרו להיפסל בלינה" (וגם במגע של טמאים בכל הדרגות).
דחייה – שם הכוונה לא לבשר הנשרף אלא לאימורים.
(ואמנם בהמשך המשנה עוסקים בבשר (לגבי מעילה),
אבל זה לא אומר שגם החלק הזה עוסק בבשר).
3.כן פוסלת –
תני לוי (שראינו אתמול) – אם החטאות הנשרפות נפסלו אחרי שיצאו מהעזרה – שורפים בהר הבית (ולא בעזרה).
ולכאורה במה נפסלו – בלינה.
דחייה – אולי נפסלו מדברים אחרים – כמו טומאה, או יציאה מהעזרה לפני זריקת הדם.
(קד: 11-)
ב. בעי ר' אלעזר – האם באמת יציאה לפני הזריקה פוסלת את החטאות הנשרפות?
(שואל רק לדעה שבשר קודשים קלים שיצא מהעזרה קודם הזמן – נפסל).
ראיה שפוסל –
שוב הברייתא של לוי – אם החטאות הנשרפות נפסלו אחרי שיצאו מהעזרה – שורפים בהר הבית (ולא בעזרה).
ולכאורה במה נפסלו – ביציאה קודם הזמן.
דחייה – אולי נפסלו מדברים אחרים – כמו טומאה או לינה (אם לינה פוסלת).
(לסיכום – טומאה פוסלת, אבל לגבי לינה ויציאה – נשארנו בלי תשובה).
(קד: 4-)
חלק ב – שאלות על חטאות הנשרפות שיצאו כדין מהעזרה – מתי נחשב שיצאו מהעזרה?
שאז הנושאים אותה ייטמאו (וגם שאם תיפסל – לפי לוי תישרף בהר הבית ולא בעזרה)
א. בעי ר"א – לגבי רוב ומיעוט – 3 גרסאות לשאלה –
- יצאה רוב הבהמה, אבל יש איבר אחד שמיעוטו בחוץ (ובלעדיו אין רוב בהמה), ורובו בפנים?
אם המיעוט שלו מצטרף לרוב הבהמה שבחוץ – ויש רוב וטמאים,
אם שהמיעוט שלו מתבטל לרוב האיבר שלו שבפנים – ואז אין רוב בחוץ ולא טמאים?
תשובה (ודחייה) – ברור שמצטרף לרוב ונחשב בחוץ,
ולא על זה שאל ר"א.
- חצי בהמה בחוץ, ויש איבר שרובו בחוץ ומיעוטו בפנים,
האם מיעוט האיבר בטל לרוב האיבר שלו שבחוץ – ונחשב שיש רוב בחוץ אפילו שבאמת אין.
תיקו.
- רבה בר רב הונא – יצאה רוב הבהמה, ויש 5 אנשים שמחזיקים אותה, 3 יצאו ו2 עוד לא –
הבהמה עצמה ודאי נחשב שיצאה,
השאלה לגבי האנשים – האם ה2 בטלים לרוב ונחשבים שגם הם יצאו (וטמאים), או שרק ה3 נחשבים שיצאו?
תיקו.
(קה. 6+)
ב. בעי ר' אלעזר – אם יצאו מהעזרה וחזרו –
הבנות שונות בשאלה –
(נפרש לפי תוס' וכס"מ (פרה ה, ה), ודלא כרש"י)
לגבי אלו שהוציאו את הפרה וחזרו – זה ברור שהם נטמאו ונשארים טמאים.
אלא השאלה היא:
- A. אם אחרי שהפרה חזרה, באו אנשים אחרים בתוך העזרה והרימו אותה – האם עכשיו גם הם טמאים, או שכיוון שהפרה חזרה – כבר לא מטמאת את המתעסקים בה עד שתצא שוב.
ועונה הגמרא שברור שהם לא טמאים כי צריך שגם הבהמה תצא וגם האנשים, והגמרא מביאה 2 הוכחות:
- ממשנתנו – שאם הפרה יצאה, וחלק יצאו וחלק לא – אלו שבפנים עדיין טהורים, כי צריך שגם הפרה תצא וגם האיש יצא.
- רבינא – זה גם עולה בפסוק של טומאת השורפים – "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת… יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ… וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה (טז, כז-כח) – כלומר שמדובר שהוא יצא.
- B. אלא השאלה היא – אם הפרה יצאה וחזרה, ויש אנשים אחרים שעומדים בחוץ, ונושאים את הפרה כשהיא עוד בפנים ע"י מקלות – האם טמאים?
במקרה זה – הפרה היתה בחוץ (וכבר לא)
והאנשים עכשיו בחוץ (אבל לא הוציאו את הפרה),
והגמרא לא עונה, והרמב"ם אומר שזה ספק.
(קה. שליש עליון, ת"ר)
חלק ג- דברים המטמאים אנשים בנסיבות מיחדות – מתי מטמאים גם במגע
א. ת"ר –
- A. החידוש והמקור – אמנם הם לא מטמאים אדם במגע, אבל כן מטמאים אוכלים ומשקין (כמו 1 לטומאה)
- B. ארבעת המקרים שבהם זה נאמר –
(מקרים שלא מטמאים אדם במגע, אבל יש מצב שבו כן מטמאים אדם, וממילא גם אצלם נחדש שאם נגעו באוכלין ומשקין – מטמאים)
חטאות הנשרפות – שמטמאות את המוציאם לשריפה ואת השורפם
פרה אדומה – מטמאת את האדם השורפה
שעיר המשתלח – מטמא את המשלחו
(ועוד מעט נראה – גם נבלת עוף טהור – שמטמאת אדם רק בבית הבליעה)
- C. החידוש והמקור – אמנם הם לא מטמאים אדם במגע, אבל כן מטמאים אוכלים ומשקין (כמו 1 לטומאה)
ר"מ – זה נכון בשלושתם.
וזה כתנא דבי רי"ש לגבי עוד תחום – נבלת עוף טהור:
אוכל אחר (זרעים) – שאין סופו לטמא טומאה חמורה (אין מצב שהוא אב הטומאה) – כדי לטמא אחרים צריך הכשר במשקה.
אבל נבלת עוף טהור – שסופה לטמא טומאה חמורה (מטמאת אדם בבית הבליעה) – כדי לטמא אוכלין ומשקין לא צריכה הכשר,
ולענייננו רואים שגם נבלת עוף טהור מטמאת אוכלין ומשקין במגע.
רבנן – כולם חוץ משעיר המשתלח, כי בעל חי מת לא מטמא.
ומקשים – הרי בברייתא של רי"ש משמע שאין חילוק, וכל עוד סופו לטמא טומאה חמורה – מטמא גם במגע, אז איך רבנן מחלקים?
תשובה – הם מבינים את הברייתא אחרת,
ש"הכשר" – אין הכוונה הכשר במים לקבל טומאה, אלא שמוכשרים לטמא מעצמם – בלי לקבל טומאה ממקום אחר:
כלומר –
אוכל, שאין מקרה שמטמא כאב הטומאה, לא מטמא מעצמו אלא רק מבחוץ,
אבל דבר שסופו לטמא כאב הטומאה (-נבלת עוף טהור) – לא צריך לקבל טומאה מבחוץ,
אבל (וכאן ההבדל העקרוני בין רבנן לר"מ) – אמנם לא צריך לקבל טומאה מבחוץ, אבל צריך להיות ראוי לטומאה, ולכן בעל חיים חי – לא.
לסיכום:
לר"מ – יש כאן דילוג על הגדרים הרגילים, והם תמיד מטמאים גם במגע.
לרבנן – הם מטמאים במגע, אבל בגדרים הרגילים של טומאה (רק בע"ח מת).
(קה. רבע תחתון)
ב. בעי ר' אלעזר – האם חטאות הנשרפות מטמאות במגע עוד לפני שיצאו מהעזרה?
ועונה בעצמו – לא מטמאות,
כי זה מחוסר מעשה מהותי (עוד לא הגיע לשלב שיכול לטמא טומאה חמורה).
(קה. 6-)
ג. שאלת ר' אבא בר שמואל – לגבי נבלת עוף טהור
בשאלה שלו יש בעצם שני חידושים/דיונים:
- A. שיעור הטומאה –
נקדים – אוכל מטמא אחרים רק אם יש בו כביצה, נבלת בהמה מטמאת גם בכזית.
מה השיעור כאן כדי לטמא אוכלין ומשקין?
לפי רבנן – גם כאן זה יטמא רק בכביצה, כי הולכים לפי הגדרים הרגילים.
לפי ר"מ – מחדש ר' אבא ב"ש – מדלגים על הגדרים הרגילים ויטמא בכזית.
(נדלג קה: 2+)
איתיביה – משנה בטהרות – נבלת עוף טהור שמטמאת בכביצה ולא בכזית! (וסביר שזה ר"מ כי בסיפא יש דין של ר"מ שטריפה לא נחשבת נבילה)
תשובה – הרישא זה כרבנן, אפילו שהסיפא זה ר"מ.
(חזרה לסוף עמוד א)
- B. לגבי מחוסר מעשה –
כלומר איפה האוכל צריך להיות כדי לטמא במגע אוכלין ומשקין –
במצב הרגיל (יש כביצה) – אין צורך שהנבלה תהיה בפיו, מספיק שהיא בידו
[והרי לעיל (סעיף ב) אמרנו שמחסור מעשה לא מטמא?
הסבר (שלנו) – צריך לחלק בין שני סוגי מחוסר מעשה –
חטאות הנשרפות שעוד לא יצאו מהעזרה – לא מטמאות – כי זה מחוסר מעשה מהותי (עוד לא הגיע לשלב שבכלל יכול לטמא)
כאן לעומת זאת בנבלת עוף טהור – מפסיק שהיא בידו ומטמאות – כי זה מחוסר מעשה לא מהותי (ההכנסה לפה).
אבל – לפי ר"מ – במצב המחודש שיש רק כזית – שואל ר' אבא ב"ש ומכריע – כאן מקלים יותר וגם מחוסר מעשה לא מהותי (בידו) מונע את הטומאה, ולכן:
אם הנבלה על הריצפה או בידו – עוד לא מטמאת,
ורק אם הנבלה כבר בפיו – ושם נגעה באוכל אחר – מטמאת.
ומסביר הגרי"ז – שבמצב של כזית – זה לא שהנבלה עצמה נעשית ראשון לטומאה, אלא שיש לה דין שמטמאת כראשון, ולכן מקלים בה יותר.
(קה: שליש)
ד. שאלת רב המנונא – האם לר"מ הנבלה אב הטומאה או ראשון?
הסבר השאלה: כאמור – ר"מ מדלג על הגדרים הרגילים:
- שעיר המשלח (חי) מטמא,
- נבלת עוף טהור מטמאת גם בכזית.
ולכן אז הוא שואל – האם לר"מ הנבלה מטמאת אוכל כאב, ואז האוכל ראשון, או כראשון – ואז האוכל שני?
ועונה ר' זירא – גם לר"מ, הנבלה אינה אב הטומאה אלא רק ראשון, והאוכלין ומשקין יהיו שני,
כי יש לנו כלל: רק דבר שמטמא אדם במגע – נחשב אב, ואילו כאן זה מטמא אדם רק בבית הבליעה.
[והגמרא מביאה דיון דומה, שאולי התשובה של ר' זירא אולי מבוססת עליו:
הקדמה – אם יש משקה שמחבר בין שני חצאי זיתי נבלת בהמה – זה נחשב חיבור (ויש שיעור) לטמא אוכלי ומשקין, אבל לא אדם.
ושאל ר' זירא – האם זה מטמא את האוכלין ומשקין להיות ראשון או שני?
וענה לו ר' אמי בר חייא – רק שני, כי כאמור – יש לנו כלל: רק דבר שמטמא אדם במגע – נחשב אב].
(קה: שליש תחתון)
חלק ד – המקור לשריפה מחוץ למחנה ושהמוציא נטמא
(קצת נהפוך את הסדר)
א. המקור לשריפה מחוץ ל-3 מחנות
ת"ר – בפר משיח ופר הציבור – מזה שמוזכר 3 פעמים מחוץ למחנה
(ומהם לומדים גם לשאר החטאות הנשרפות (יש גז"ש ביניהם בדף פג.)) –
- בפר משיח – "וְהוֹצִיא אֶת־כׇּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ד, יב)
2. בפר הציבור – "וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן" (ד, כא)
תחילת הפסוק מיותר, שהרי בהמשך הפסוק כתוב שזה כמו פר המשיח, אלא שזה מוסיף עוד מחנה.
- בהוצאת הדשן (למקום שבו שורפים את הפרים) – "וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר" (ו, ד)
שגם זה מיותר, כי בפסוק של פר משיח כבר כתוב ששם נמצא הדשן, אלא שזה מוסיף עוד מחנה.
ב. המקור לרבנן שנטמא כשמוציא מהעזרה –
בפר ושעיר של יו"כ כתוב – "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת… יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ" –
לכאורה משמע רק מחנה אחד,
והרי למדנו שגם אצלם צריך מחוץ ל3 מחנות?
אלא שזה מלמד – שהמוציא מחוץ למחנה אחד נטמא.
(קה: 5-)
ג. ר"ש חולק על רבנן, ולדעתו נטמא רק כשיוצת האור ברובן.
- A. המקור – ? (הגמרא לא כותבת, ואולי זה פשוט פשט הפסוק)
- B. מה לומד מהמקור של רבנן ("אל מחוץ למחנה" ביו"כ) –
לומד מזה גז"ש שגם פרה אדומה נשרפת מחוץ ל3 המחנות,
וגם לומד להפך – כמו שפרה אדומה נשרפת במזרח העיר – כך גם החטאות הנשרפות במזרח.
ואילו לרבנן – שהמקור של יו"כ כבר תפוס, אין להם גז"ש לפרה אדומה, ולכן –
- A. שנשרפת חוץ ל3 מחנות – ? (הגמרא לא כותבת).
B. לגבי המיקום – אכן לא נשרפת במזרח אלא בצפון.
(קו. 3+)
ד. הייתור של "עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן" –
כאמור כתוב בפר משיח – "וְהוֹצִיא אֶת־כׇּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ד, יב)
"עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" לכאורה מיותר, אלא מלמד:
רי"ס הגלילי – על בית הדשן, כלומר שכבר יש שם דשן (צריכים להביא דשן מהמזבח)
ראב"י – שיהא מקומו משופך (מדרון)
רבא – רק משופך, ולא צריך שיהא שם כבר דשן.
אביי – אולי גם משופך וגם שיהא שם דשן.
(קו. 10+)
ה. ת"ר – ברייתא כר"ש שנטמא רק משיוצת האור ברובן –
רק השורף נטמא (ששם באש, או כשהבשר באש מהפך הבשר או מוסיף עצים)
ולא המסדר את המערכה או המצית.
ו. עד מתי נטמא
(כלומר שאם מישהו חדש אחרי שלב זה עזר לשריפה – כבר לא נטמא)
"וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם" (טז, כח) – רק כל עוד יש "אותם" –
ר"ש (במשנה ובברייתא) – עד שיותך הבשר
ת"ק בברייתא – יותר זמן – עד שיעשו אפר.
