מנחות יד – הדף היומי

לעילוי נשמת אבינו היקר מנחם בן עקיבא עזריאל ז"ל, שאהב גמרא בכל ליבו
להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף יד

(יג: במשנה למטה – יד: במשנה למטה)

הקדמות:

1. תזכורת שבפיגול יש שני דברים:

העבודה שבמהלכה חשב את מחשבת הפיגול

העבודה שעליה חשב את מחשבת הפיגול

סיכום נושאים שעלו לגבי פיגול:

1. אפשר לפגל על כל העבודות וזה יפסול את הקרבן, אבל איסור הכרת הוא רק על דבר שיש לו מתיר (הבשר), ולא על דבר שהוא עצמו המתיר (הדם, הקומץ, האימורים)
2. האם מפגלים ב(מהלך העבודה של) חצי מתיר –

ר"מ – מפגלים (למשל – בשתי הלחם יכול לחשוב גם במהלך אחת מהשחיטות, במנחה יכול לחשוב במהלך הקטרת הקומץ ולא הלבונה)

רבנן – לא מפגלים, אלא צריך לחשוב על שני הלחמים

הנושא של המשנה – חשב על לחם אחד, האם גם השני פיגול –
רבנן – הכל פיגול, ר' יוסי – רק הלחם האחד.

חלק א – חשב מחשבת פיגול על חצי מהלחמים (של עצרת/לחם הפנים)

ביאור  השאלה –

הקדמה – שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים הם מנחות מיוחדות משתי בחינות –

1. לא קומצים אותם, אלא מקריבים משהו חיצוני, וזה מה שמתיר אותם באכילה –
   בשתי הלחם מקריבים את שני כבשי העצרת (שלמי ציבור), ובלחם הפנים – את שני בזיכי הלבונה.
2. הדבר שמתיר הוא בעצם שני דברים – שני כבשי עצרת, שני בזיכי הלבונה.

לבי פיגול – אם חשב בשחיטת הכבשים או הקטרת הבזיכים שיאכל את הלחם שלא בזמן – זה מפגל.

הנושא במשנה – מה אם חשב רק על אחד הלחמים/סדרים, האם גם השני פיגול או רק פסול.

(בשביל לקצר, נדבר רק על לחמי העצרת, אבל הכוונה גם ללחם הפנים).

המשנה – חשב רק על אחד הלחמים –

חכמים – שני הלחמים בכרת

רי"ס – רק הלחם שחשב עליו בכרת, והשני רק פסול.

הגמרא – האם רי"ס אומר כך גם בזבחים – מחלוקת רב הונא ורי"ח –

א. רב הונא – רי"ס סובר כך גם בזבחים – שאם שחט וחשב על ירך ימין, רק ירך ימין פיגול, ושאר הבשר פסול אבל לא בכרת.

למה –

סברא – מחשבה לא תהיה חמורה מטומאה – אז כמו שאם איבר אחד נטמא, השני לא טמא.

פסוק – "והנפש האוכל ממנו עוונה תישא" – ממנו ולא מחבירו, וזה נאמר בכל הקרבנות ולא רק בלחמים הנ"ל.

(יג: 3-)

שלוש קושיות:

1. רב נחמן – ברייתא על פיגול שתי הלחם – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית".
   הברייתא מחדשת שני דברים –
   a. שכדי לפגל את שניהם – צריך לחשוב על שניהם, כר' יוסי.
   b. שלא צריך כזית לכל אחד, אלא יכול לחשוב על כזית על שניהם יחד וזה מחבר אותם ללחם אחד לעניין פיגול.

וזה קשה על רב הונא –
כי אם נאמר כרב הונא, שאפילו חיבור פיזי (שני ירכיים של בהמה) לא נחשב חיבור,
אז איך מחשבה לחבר את הלחמים תהיה חזקה יותר מחיבור פיזי וכן תיצור חיבור?

(יד. 2+)

תשובות –

1. a. הברייתא אינה רבנן או ר' יוסי אלא דעה שלישית – רבי, שיש ברייתא שלו שגם ממנו משמע שהמחשבה מחברת אותם (נראה את הברייתא בחלק ב).

דחייה – לגמרא לא סביר שרבי הוא דעה שלישית, אלא ודאי גם הוא בשיטת ר' יוסי.

1. b. הברייתא כרבנן,
   וצריך לשנות את הגירסה כך שהיא מדברת על נושא אחר:

במקום שהברייתא תעסוק בלחמים עליהם חשב – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית"

נגרוס שהיא עוסקת בשחיטת הכבשים (העבדוה שבמהלכה חשב) – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשניהם בכזית",
והכוונה שאת המחשבה על הכזית לחם צריך לעשות בזמן של שתי השחיטות ולא מספיק באחת מהן.

(וכרבנן במשנה טז. –
ר"מ – מפגלים בחצי מתי (ומספיק לחשוב בשחיטה אחת)
רבנן – אין מפגלים בחצי מתיר, וצריך לחשוב בשתי השחיטות).

דחייה – זה לא מסתדר עם הלשון "לעולם": כי "לעולם אין בו כרת"  משמע שבא לצמצם את הכרת מאוד –
כלומר שלעולם אין כרת אלא כן עומד בתנאים של שתי המחלוקות:

1. שצריך לחשוב על שני הלחמים (כרי"ס, ולא כרבנן)
2. שצריך לחשוב במהלך בשתי השחיטות (כרבנן ולא כר"מ, שלא מפגלים בחצי מתיר)

כלומר הברייתא אכן גם כרי"ס, וקשה על רב הונא.

(יד. שליש)

2. רב אשי – ברייתא לגבי פיגול בחטאות הפנימיות –
   (יש מחלוקת בזבחים מג. – לרבנן אין בכלל פיגול בחטאות הפנימיות, לר"ש יש, ורי"ס אומר שזה תלוי) –

ר' יוסי – כדי לפגל צריך לחשוב בזמן פעולה שעושים בחוץ (כמו שחיטה), וגם על פעולת חוץ (כמו הקטרת האימורים או שפיכת שיירי הדם).

כשחשב על הדם – מה התפגל?

הדם עצמו לא, כי רק דברים שיש להם "מתיר" מתפגלים, ואילו דם הוא המתיר ואין משהו שמתיר אותו (משנה בזבחים מב:)

אלא הכוונה שחשב על הדם, ופיגל את האימורים,
אז כל שכן שאם חשב על ירך אחת פיגל את השנייה – קשה על רב הונא.

(יד. 9-)

3. רבינא – משנה יג. –
   ר' יוסי – הקומץ מנחה על מנת לאכול שייריה או להקטיר קומצה מחר – פיגול (ברור).

במקרה שחשב על הקומץ – מה פיגול?

הקומץ לא – כי כאמור, רק דבר שיש לו מתיר מתפגל, ואילו הקומץ הוא המתיר.

אלא הכוונה שחשב על הקומץ, ופיגל את השיריים.
אז כל שכן שאם חשב על ירך אחת פיגל את השנייה – קשה על רב הונא.

אז דחינו את רב הונא.

(יד: 2+)

ב. רי"ח – רי"ס סובר כך רק בשתי הלחם, ולא בזבחים

1. A. סברא – הם נחשבים גופים נפרדים כי מכינים אותם בנפרד,
   (ובהמשך משמע עוד סברא – כי צריך שני מתירים כדי להתיר אותם (שני הכבשים).

[מצד שני – הם גם נחשבים גוף אחד, לעניין זה שגם לרי"ס מצטרפים לכזית, כאמור לעיל,

סברא – כי התורה גם עירבה ביניהם בזה שהם מעכבים זה את זה).

1. B. בעי רי"ח – האם רי"ס יאמר שהם נפרדים גם ב4 סוגי לחמי התודה, ובשני סוגי מנחת המאפה?

מצד אחד – להם אין שני מתירים, אז אולי הם אחד

מצד שני – הם מינים שונים וגם אותם מכינים בנפרד,

והגמרא מביאה ברייתא שגם הם נפרדים כמו שתי הלחם.

(יד: רבע, ת"ר,)
אגב זה שדיברנו על צירוף כזיתים בשתי הלחמים, וגם כי הברייתא של רבי מובאת שוב)

חלק ב – צירוף חצאי זיתים בשתי עבודות

ת"ר – שחיטה וזריקה מצטרפים לכזית
כלומר אם חשב בשחיטה לאכול חצי זית בחוץ וחשב בזריקה לאכול חצי זית בחוץ.

א. מה לגבי שאר העבודות (למשל קבלה והולכה) –
איכא דאמרי – דווקא שחיטה וזריקה כי הם עבודות הדם העיקריות, אבל השאר לא
ואיכא דאמרי – כולם מצטרפים (זריקה ושחיטה, וכל שכן קבלה והולכה שהן קרובות יותר).

ב. קושיא – תני לוי – כל העבודות לא מצטרפות לכזית!

עונה רבא – זאת מחלוקת תנאים –
הברייתא שלנו – מצטרפים,
הברייתא של לוי – כרבי – שלא מצטרפים.

איפה רבי אמר את זה – בברייתא של רבי מחלק א של השיעור:
השוחט כבש אחד לאכול חצי זית מחלה זו
ועוד כבש לאכול חצי זית מהחלה השנייה,
לא מצטרפים, כלומר מחשבות בשתי עבודות לא מצטרפות!

דוחה אביי –
אולי דווקא שם רבי אמר שלא מצטרפים – כי כל עבודה שחשב בה היתה רק חצי מתיר (שחיטה אחת מתוך שתיים),
אבל אצלנו – שעשה מתיר שלם (שחיטה) על חצי ועוד חצי מתיר (זריקה) על חצי – אולי מצטרפים.

עונה רבא בר רב חנן – ברור שלרבי גם אצלנו לא מצטרפים,
כי אם אצלנו מצטרפים (חצי בשחיטה וחצי בזריקה),
אז היה לפחות גוזר לפסול גם בשני הכבשים.

כפי שמצינו שר' יוסי ורבנן גזרו:
ר' יוסי (במשנה יג.) – קמץ וחשב פיגול רק על הלבונה ולא על הקומץ – לרבנן פיגול, לר' יוסי לא (והסברנו אתמול למה), אבל גוזר שזה פסול.

ורבנן (משנה טז.) – לגבי מפגלים בחצי מתיר, למשל פיגל במהלך הקטרת הקומץ ולא בלבונה –
ר"מ – פיגול (מפגלין בחצי מתיר)
ורבנן לא פיגול, אבל פסול, כי גוזרים.

דוחה אביי – אולי אצלנו מצטרפים,
ובכ"ז לא גזר שם לפסול בשני הכבשים, כי אין לו אטו מה לגזור

כלומר – גם רי"ס ורבנן שגזרו – זה אטו מקרים שעלולים לבלבל:

רי"ס גזר אטו מקרה שחשב על הקומץ,

רבנן גזרו –

או אטו מקרה שיפגל בשני המתירים,

או אטו מקרים שבהם באמת מספיק לפגל במתיר אחד כי יש רק מתיר אחד (במנחת חוטא – שיש רק קומץ בלי לבונה, ובלחם הפנים – שיש רק לבונה בלי קומץ),

אבל בשני הכבשים – אין מקרה דומה של חצי זית וחצי זית ולכן אין אטו מה לגזור.[1]

ומביא ראיה ("הכי נמי מסתברא") – שגוזרים רק כשיש אטו מה לגזור, כי בסוף המשנה של רבנן (טז.) הם מודים לר"מ במנחת חוטא (שאין לבונה) שאם חשב במהלך הקטרת הקומץ זה מפגל,
והרי זה פשיטא,
אלא שזה הובא כדי להסביר למה גזרו כשחשב במנחה רגילה רק בזמן הקומץ.

(ויוצא שנשארנו עם הדחיה של אביי, ואין לנו מקור לזה שרבי הוא התנא שחולק אצלנו בשחיטה וזריקה ואומר שלא מצטרף).

[1] למה לא לגזור אטו מקרה ששחט את שני הכבשים וחשב על כזית משותף לשני הלחמים (שבזה כאמור רי"ס מודה שמצטרפים וזה פיגול)? כנראה שזה רחוק מדי, כי זה לא צירוף של שני חצאי מתירים.