לעילוי נשמת סבתו של אחד הלומדים, דבורה בת זאב ז"ל
ולעילוי נשמתו של אביה של אחת הלומדות, אליהו בן מרים ופנחס ז"ל
להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להזמנת "דף מאיר" על מסכת הוריות – ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
סיכום הדף יומי, גמרא הוריות דף ד
(ג: במשנה – ד: באמצע (משנה ראשונה))
חלק א – הורו בי"ד וחזרו בהם, ומישהו אח"כ לא שמע וחטא על פיהם
במשנה ובברייתא (4 דעות, מהמקל למחמיר) –
א. ר"ש (וסומכוס בברייתא) – פטור,
הסבר – ר"י-רב – כיוון שעדיין עשה ברשות בי"ד, ולא יכל לדעת.
(יש שתי גרסאות איך אמר את זה, אבל העיקרון דומה).
מיתיבי – הרי לפי ר"ש גבו את הכסף לפר מהציבור (ואילו לר"י – מתרומת הלשכה), אז אם גבו ממנו, איך לא ידע שחזרו בהם?
תשובות:
- גבו סתם (לא אמרו שזה לצורך פר)
- הוא לא היה בעיר כשגבו.
- אכן צריך להפוך את השיטות, ולר"ש לא גובים מהציבור אלא מתרומת הלשכה.
ור' יוסי בר אבין –
- מביא משל לסומכוס (ולר"ש) –
(זה לא משל שעוזר להבין את הפטור, אלא פשוט מקרה שגם בו הספק נוטה לפטור ופטור) –
אם הביא חטאת בבין השמשות, ויש ספק אם זה כבר היה ערב,
סביר יותר שזה היה יום, ולכן פטור מאשם תלוי.
- פטור אפילו למ"ד שהציבור מביא את הקרבן (שלכאורה שמצופה היה שומע על זה)
ב. ר"א ור"ע –
אם הלך למדינת הים – פטור, כי ברור שלא יכל לברר.
אבל אם היה בביתו – ספק, ומביא אשם תלוי,
(זה לא ספק במציאות כמו באשם תלוי רגיל,
אלא ספק בדין – האם היה מצופה ממנו לברר יותר
ור' זירא –
- מביא משל –
(שוב, זה לא משל שעוזר להבין, אלא פשוט מקרה עם ספק שבו מביא אשם תלוי) –
אם אכל ספק חלב ספק שומן, שמביא אשם תלוי.
- חייב אשם תלוי אפילו למ"ד שהבי"ד מביאים את הקרבן (שלכאורה הגיוני שלא שמע שחזרו בהם).
ג. בן עזאי – שואל את ר"ע מה ההבדל בין יושב בביתו למדינת הים, ר"ע עונה,
והגמרא מסבירה שבן עזאי מסכים,
אבל מחמיר במי שרק החזיק בדרך ועוד לא יצא, ואילו ר"ע פוטר גם בזה.
ד. ר"מ בברייתא – מחייב חטאת!
(ד. שליש)
חלק ב – מה היתה הטעות של הבי"ד
א. במשנה: הורו לעקור את כל הגוף – פטורים, לבטל מקצת ולקיים מקצת- חייבים
- A. למשל (משנה וברייתא) –
- הורו שאין נידה – פטורים. יש נידה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור – חייבים.
- הורו שאין שבת – פטורים. יש שבת אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור – חייבים.
- אין איסור ע"ז – פטורים. יש איסור אבל המשתחווה פטור – חייבים.
- B. מקור – "ונעלם דבר", ולא כל הגוף/המצווה.
והגמרא מרחיבה –
- עולא – "ונעלם דבר" – ונעלםדבר" – "ונעלם מדבר" – ולא הכל.
- חזקיה – "ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה"
ודורשים – אחת מכל מצות (לשון יחיד) – כלומר חלק ממצווה.
- רב אשי – גזירה שווה דבר דבר מזקן ממרא ("ונעלם דבר", "כי יפלא ממך דבר")
שזקן ממרא גם הוא נענש רק כשביטל חלק ("לא תסור מן הדבר"),
אז גם אצלנו. - C. ההבדל בין הניסוח במשנה ובברייתא –
במשנה פשוט כתוב מה הדין –
אין נידה – פטורים,
יש נידה אבל אין שומרת יום – חייבים.
בברייתא זה מובא כשאלה –
ברישא – אין נידה, יכול יהו חייבים? ת"ל שפטורים,
בסיפא – יש נידה ואין שומרת יום, יכול יהו פטורים? ת"ל שחייבים,
ומקשה הגמרא על הסיפא – איך יש הווה אמינא לפטור גם בסיפא? הרי אם כן מתי יהיו חייבים?
הסבר – הווה אמינא היא להפוך את הדין –
שדווקא כשעקרו הכל חייבים, וכשביטלו רק חלק – פטורים,
כי אולי נדרוש להפך – "ונעלם דבר" – שביטלו את כל הדבר.
קמ"ל שלא דורשים כך אלא להפך (ולמה באמת – כתבנו בסעיף הקודם).
(ד. שליש תחתון)
ב. ר"י-שמואל מגביל בעוד תנאי את הטעות: רק אם טעו בדבר שהצדוקים חולקים עליו
הסבר: אם זה דבר שהצדוקים מודים בו, כי זה מפורש בתורה או דרשה ברורה – אז זו טעות גדולה מדי ופטורים (כמו שפטורים אם עקרו מצווה שלימה כנ"ל).
רק בדבר שהצודקים אומרים אחרת, והבי"ד בעצם הורו כמו הצדוקים – חייבים.
קושיות – והרי ב3 הדוגמאות של המשנה מדובר בדברים שגם הצדוקים מודים בהם!
תשובות – מדובר בפרטים יותר ספציפיים בהם הצדוקים לא מודים, והבי"ד הורו כמו הצדוקים. נפרט:
- שומרת יום כנגד יום נלמד בדרשה שגם הצדוקים מודים לה "וספרה לה".
אלא כאן טעו ב:
- הורו כצדוקים שמותר העראה שלא כדרכה
(בהעראה לבד ("את מקורה הערה") או שלא כדרכה ("משכבי אישה") לבד גם הצדוקים מודים).
דחייה – הצדוקים אומרים זאת גם לגבי נידה ממש, ולא רק לשומרת יום!
- הורו כצדוקים שהעראה (גם כדרכה) אסורה רק בנידה אבל לא בשומרת יום
(כי "את מקורה הערה" נאמר בנידה, והצדוקים לא דורשים היקש בין כל העריות). - הורו כצדוקים שראיות זבה (קטנה (-שומרת יום) וגדולה) נחשבות ראיות רק ביום (כי כתוב "כל ימי זובה"), ואילו חז"ל אמרו שגם בלילה (הדרשה בנידה עג.).
- הוצאה נלמדת מספוק מפורש בירמיהו שגם הצודקים מודים לו,
אלא כאן טעו ב:
- הורו כצודקים שהוצאה אסורה, אבל הכנסה מותרת.
- הורו כצדוקים שהוצאה והכנסה אסורים, אבל הושטה וזריקה מותרים.
- איסור השתחוואה מפורש בפסוק וגם הצדוקים מודים לו,
אלא כאן טעו ב:
- הורו כצדוקים שהשתחוואה שלא כדרכה מותרת (כמו המשתחווה למרקוליס).
- שהורו כצדוקים שהשתחוואה בלי פישוט רגליים וידיים מותרת.
(ד: 1+)
ג. שאלות על מתי זה נחשב טעות בחלק ומתי זה טעות בכל הגוף –
- A. בעי רב יוסף: ביטלו נושא שלם בתוך תחום מסוים (כמו אב מלאכה שלם) – האם נחשב כחלק משבת וחייבים, או "כל הגוף" ופטורים?
(התוס' מעירים – הדוגמה שהוא מביא זה חרישה, אבל באמת השאלה רק על אב שלא מפורש בתורה כמו מלאכת כתיבה, כי צריך אב שהצודקים לא מודים בו)
ראיות ממשנתנו – ב3 הדוגמאות בהם חייבים הרי עקרו נושא שלם (הוצאה, שומרת יום, השתחוואה), ובכ"ז חייבים (ורק פטורים אם יעקרו את כל התחום לגמרי)!
דחייה – הרי כבר הסברנו בסעיף הקודם שבמשנה לא באמת עקרו נושא שלם אלא רק משהו מאוד ספציפי (אחרת זה דבר שגם הצדוקים מודים בו), אבל באמת אם יעקרו נושא שלם אולי חייבים (בהנחה שהצדוקים לא מודים, כמו כתיבה).
(ד: שליש)
- B. בעי ר' זירא – אמרו שאין שבת בשביעית (שנת השמיטה)[1] –
כי דרשו – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" – בזמן שיש חריש וקציר יש שבת, אבל בשמיטה שגם ככה אין חריש וקציר – גם אין שבת.
הסבר השאלה – האם זה נחשב כעקירת כל הדבר (כי לאורך כל השביעית אין שבת), או כעקירת חלק (כי בשאר השנים יש שבת)?
עונה רבינא – זה נחשב כטעות בחלק מהדבר,
ראיה: לגבי נביא שקר שנתנבא לבטל מצווה, ר"ש מחייב דווקא אם ביטל את כל הגוף,
מלבד בע"ז שייב גם על ביטול חלק.
והדוגמא שמביא לביטול חלק – שהיום מותר לעבוד ע"ז ומחר אסור.
מכאן שביטול בחלק מהזמן נחשב כביטול של חלק.
(יוצא שלגבי 3 תחומים בהם זה משנה אם עוקרים הכל או חלק:
דווקא חלק ולא הכל – בטעות של הבי"ד ובזקן ממרא
דווקא הכל ולא חלק – בנביא שקר (חוץ מבע"ז שחייב גם על ביטול חלקי)
[1] וכנראה שכך גם סברו הצדוקים.
