להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להזמנת "דף מאיר" על מסכת הוריות – ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
סיכום הדף יומי, גמרא הוריות דף ב
(ב. במשנה עד ג. שליש תחתון)
הקדמה
הנושא של הפרק – בי"ד שהורו הוראת טעות, למשל – לאכול חֵלֶב, מי מביא קרבן:
לגבי הבי"ד – אם רוב הציבור חטא, צריכים להביא פר העלם דבר של ציבור.
לגבי החוטאים –
אם הבי"ד הביא פר (כי הרוב חטאו) החוטאים פטורים.
אם הבי"ד לא הביא פר (כי רק מיעוט חטאו)
משנתנו – המיעוט החוטאים עדיין פטורים (כי תלו בבי"ד (-אנוסים))
בהמשך נראה שיש חולק – והמיעוט חייבים.
חלק א – פר העלם דבר של ציבור – על איזו הוראה חייבים?
(השאלה רלוונטית גם לגבי החיוב של בי"ד, וגם לגבי הפטור של החוטאים במשנתנו)
מחלוקת שמואל ורב דימי (יש שתי גרסאות מי אמר מה) –
דעה א – צריכים שישאלו אותם ויענו "מותרים אתם".
דעה ב – צריכים גם לומר "מותרים אתם לעשות".
ראיות שצריך "לעשות":
- אביי (משנה סנהדרין פו:) – זקן ממרא נחשב ככזה רק אם לא רק ענה לשאלה ששאלו אותו אלא "הורה לעשות".
- ר' אבא (משנה יבמות פז:) – אישה שבעלה נעלם ועד אחד אמר שמת והתחתנה, והגיע הבעל, פטורה מקרבן, כי נישאה בהוראת בית דין. הניסוח שם הוא "הורו לה בית דין להינשא", ולא רק "התירוה בית דין".
- רבינא (ממשנתנו) – "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות…".
(ב. שליש תחתון)
חלק ב – יחיד שעשה בהוראת בית דין מוטעית – פטור מחטאת
א. התירו חלב, ואכל חלב כשחשב שהוא שומן – האם פטור או חייב?
- A. נדייק מהמשנה –
"הורו בית דין [טעות]… והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם – פטור".
מצד אחד – המילה "שוגג" מיותרת, באה לרבות גם במקרה של שוגג במציאות – שפטור.
מצד שני – דווקא כשגג על פי בית דין. אבל כאן ששגג בלי קשר לבית דין – חייב.
- B. הדעות:
| פטור | חייב |
| רבא (1) | רבא (2) |
| רמי בר חמא התלבט, ויש שתי גרסאות מה רבא הוכיח לו מהמשנה | |
| רב | ר' יוחנן |
- C. קושיה על הדעה שחייב
ברייתא – מומר אינו מביא קרבן חטאת של שגגה,
מקור: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה…" (ויקרא ד, כז-כח).
ת"ק – "מֵעַם הָאָרֶץ" – פרט למומר שאינו שייך לעם.
ר"ש בן יוסי בשם ר"ש – " אוֹ הוֹדַע" – כשנודע לו מביא קרבן.
מכאן שרק מי ששב מידיעתו (כלומר נמנע אם היה יודע) – מקריב, בניגוד למומר.
וקשה מר"ש על הדעה שחייב – הרי השוגג בחלב גם כן לא היה נמנע אילו ידע שזה חלב, שהרי בי"ד התירו!
תשובת רב פפא – אם היה יודע שבית דין טעו – היה נמנע, לכן נחשב "שב מידיעתו" ומביא קרבן.
- D. רבא – גם אם נחשב פטור מחטאת, בכל זאת, אינו מצטרף לרוב הציבור כדי לחייב את בית הדין בפר עלם דבר של ציבור.
(ב. 2-)
ב. כשלא ידע שטעו – היחיד פטור, כשידע שטעו – חייב
בין שעשה עם הבי"ד, בין שעשה אחריהן ובין שעשה לבדו.
הנטייה היא יותר לחייב אותו כשעשה לבד, ולכן:
במקרה של הפטור – זה "לא זו אף זו" (מהחידוש הקטן לגדול)
במקרה של החיוב זה "זו ואין צריך לומר זו" (מהחידוש הגדול לקטן)
(ב: 1+)
ג. רמתו של יחיד שידע שהם טועים ובכל זאת חטא
במשנה –
"וידע אחד מהם שטעו,
או תלמיד וראוי להוראה".
(אבל סתם אדם, זה שלדעתו בי"ד טעו – חסר משמעות, ואם עשה לפי בי"ד – פטור מחטאת).
- A. למה כתוב את שניהם? (דיין ותלמיד)
רבא – ללמד שגם מי ש"גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר" נחשב.
והרי הוא לא נחשב ראוי להוראה?
תשובה – נכון. המשנה התכוונה שגם מי שלא ראוי להוראה, אלא רק גמיר (או סביר)[1]
- B. מי נחשב תלמיד שהוא גמיר וסביר (ושבכ"ז לא הוסמך לדיינות), ושאם יחטא בהוראת הבי"ד יביא חטאת? מישהו כמו שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.
מקשה אביי – והרי אז זה נחשב מזיד? (כי ברור להם בוודאות שהם צודקים וביה"ד טועה)
תשובה – הם ידעו שהבי"ד טועים, אבל שגגו שצריכים לציית בכל זאת לדברי בית הדין, ועל זה החטאת.
(ב: שליש)
ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, התולה בבי"ד פטור
לאתויי מה?
התולה בעצמו – חייב,
שגם מי שרגיל לבעט בבי"ד, והפעם פתאום הקשיב להם – נחשב על דעת עצמו וחייב.
התולה בבי"ד – פטור,
שגם מי שטעה אחרי שבי"ד כבר חזרו בהם (והוא לא ידע) – פטור,
(זה נרמז כאן, ונכתב שוב במפורש במשנה הבאה).
(ב: באמצע)
ה. יחיד שעשה בהוראת בי"ד – זו מחלוקת:
משנתנו – פטור, אבל חכמים – חייב.
והגמרא מביאה שתי דעות לגבי מי הם בעלי המחלוקת:
- A. רב יהודה-שמואל: משנתנו ר"י – פטור, וחכמים מחייבים.
הברייתא הפוטרת:
"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה…" (ויקרא ד, כז-כח).
שלושה מיעוטים (נפש, אחת, בעשותה) – אחד מהם למעט מי שעשה בהוראת בי"ד.
ורב יהודה סובר שברייתא זו היא ר"י (נסביר בהמשך מניין לו).
הברייתא המחייבת:
"מעם הארץ" – גם אם הרבה אנשים חטאו יחד בשגגת מעשה – חייבים חטאת.
ושואלת הברייתא – בכל זאת, אולי רק אם זה מיעוט מהקהל?
ומסבירה הגמרא את ההו"א בשאלה – אולי צריך לדמות לשגגת הוראה, ששם –
במיעוט שחטאו – אין פר והמיעוט חייבים, ברבים שחטאו – יש פר ופטורים,
ת"ל "מעם הארץ" – אפילו רוב שחטאו בשגגת מעשה – חייבים.
בכל אופן, רואים בברייתא שמיעוט שחטאו בשגגת הוראה – חייבים.
(אך שואל רב פפא – הרי הברייתא לא אמרה במפורש שמיעוט בהוראה חייבים,
אז אולי לדעתה בהוראה גם המיעוט פטור?
אך דוחה הגמרא – אם כן, אז גם במיעוט בשגגת מעשה תהיה אותה הווה אמינא של רוב בשגגת מעשה)
ומניין שברייתא א היא ר"י וברייתא ב חכמים?
- כי ר"י ממעט שלושה מיעוטים גם בתחום אחר (קרבן עולה).
2. הברייתא הבאה לא יכולה להיות ר"י, כי משמע שם שבית הדין מביא, ואילו לר"י הציבור מביא.
(ג. 7+)
- B. רב נחמן-שמואל: משנתנו ר"מ – פטור, וחכמים מחייבים.
הברייתא עם המחלוקת:
"הורו ועשו: ר"מ פוטר, וחכמים מחייבים".
במה מדובר?
אם מדובר שרק בית הדין עשו, ודאי שאין חיוב פר,
ואם מדובר שהרוב עשה – ודאי שיש חיוב פר!
אלא לכאורה מדובר בנושא שלנו –
שהורו, ורק מיעוט עשו, ובזה המחלוקת – ר"מ פוטר וחכמים מחייבים.
דחייה, מדובר בדבר אחר לגמרי:
- האם בית הדין משלים לרוב הציבור כדי לחייב פר:
לר"מ לא,
לחכמים כן.
- מדובר שהיה רוב שעשה, ואכן בי"ד מביא פר. המחלוקת היא האם גם הציבור מביא:
לר"מ – לא (כשיטתו במשנה ד: שרק הבי"ד מביא),
לחכמים – כן (כר"ש שם. ואגב, ר"י שם אומר שכל שבט מביא, ולא הבי"ד)).
- מדובר ששבט אחד עשה בהוראת בית דינו –
לר"מ – לא מביא,
לחכמים (שיטת ר"י) – מביא.
- חטאו רוב שבטים (ללא רוב במספר) או רוב מספר (ללא רוב בשבטים) –
לר"מ – פטור (צריך רוב שבטים + רוב מספר),
לחכמים – חייבים, כרשב"א.
[1] בלשון רש"י משמע שאם רק סביר אז לא נחשב.
