לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,
ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף יומי, שבועות דף מז
(מז. 3+ עד מח. 6+)
חלק א – היו שניהם חשודים – מה עושים כשאי אפשר להישבע
א. הדעות –
משנתנו –
רי"ס – חזרה שבועה למקומה
ר"מ – יחלוקו
אבל ר"נ מתלבט, ובסוף מכריע להפך –
ר"מ – חזרה שבועה למקומה
רי"ס – יחלוקו – וכן הלכה (כי הלכה כרי"ס מול ר"מ).
ב. מה הכוונה "חזרה שבועה למקומה" –
רבותינו שבבבל – פטור מלשלם
(כלומר שלבי"ד אין פתרון ולכן חזרה השבועה להר סיני – שהתורה אמרה לא לגזול, וה' ייפרע מהגזלן)
רב פפא – זה רב ושמואל –
במשנתנו יש שני מקרים של יתומים –
- אישה נפרעת מהיתומים של בעלה בשבועה (שלא קיבלה)
כלומר: אם המלווה תובע יתומים – המלווה צריך להישבע.
- וכן היתומים נפרעים בשבועה (שהם לא יודעים שהאבא כבר קיבל)
לכאורה הכוונה למקרה ההפוך, אבל אומרים רב ושמואל – אם יתומי המלווה תובעים את הלווה – הם לא צריכים שבועה, כי גם אבא שלהם לא היה צריך שבועה והוא הוריש להם שטר שלא צריך שבועה.
אלא מדובר ששניהם מתו, והיתומים נפרעים מהיתומים, והדין תלוי במי מת קודם:
המלווה מת קודם –
- בהתחלה כשכולם היו בחיים – המלווה לא היה צריך שבועה,
- כשמת המלווה הוא הוריש לילדיו שטר שלא צריך שבועה (כנ"ל)
- אח"כ כשמת הלווה – יתומי המלווה מתחייבים בשבועה – צריכים שבועה – ועל זה דיברה המשנה.
הלווה מת קודם –
- בהתחלה המלווה עצמו היה צריך שבועה
- אחרי שגם המלווה מת – המלווה הוריש ליתומים שטר שמצריך שבועה – אך היתומים לא יכולים להישבע (כי האבא היה אמור להישבע שבועה ודאית ואילו היתומים יכולים להישבע רק שבועה מסופקת – שאבא לא אמר לנו ששילם) – ואומרים רב ושמואל – כשא"א להישבע – פטורים.[1]
רבותינו שבארץ ישראל – חייב לשלם
(כלומר חזרה השבועה לנתבע, וכיוון שלא יכול להישבע – ישלם).
רב פפא – זה ר' אבא –
במקרה של נסכא דר' אבא (חטף חתיכת כסף, ומודה שחטף אבל אומר שזה שלו, ויש עד אחד שחטף –
לחוטף אין מיגו (שיכל לומר שלא חטף) – כי אם היה אומר את זה היה מריך שבועה
והחוטף לא יכול להישבע שלא חטף – שהרי מודה שחטף
ולכן – מתוך שהנתבע אינו יכול להישבע – משלם.
רבא – ראיה לר' אבא – "שבועת ה' תהיה בין שניהם" – ולא בין היורשים, ומסביר רבא – מדובר במודה במקצת:
אם זה מודה במקצת רגיל – גם האבא וגם היתומים נשבעים,
אלא מדובר שאומר – חמישים אני חייב וחמישים איני יודע, שבזה יש הבדל בין האבא ליתומים:
האבא (הלווה) – עקרונית חייב שבועת מודה במקצת, אך לא יכול להישבע על השאר כי לא יודע, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם!
וזאת הראיה לר' אבא!
אך היתומים – חידשה התורה שפטורים.
ואילו רב ושמואל – ידרשו מהפסוק כמו בברייתא של שמעון בן טרפון – "שבועת ה' תהיה בי שניהם" – שחטא שבועת השקר דבק בשניהם.
[אגב זה – עוד דרשות של שמעון בן טרפון:
- ״לֹא תִּנְאָף״ – לֹא תַּנְאִיף
- ״וַתֵּרָגְנוּ בְּאׇהֳלֵיכֶם״ – תרתם וגיניתם אהלו של מקום.
- "עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת" – נקרא גדול כי הוא צמוד לארץ ישראל (כמו אדם שנוגע באדם משוח בשמן – שגם בו דבק השמן)].
(מז: באמצע)
חלק ב – חנווני על פנקסו
תזכורת:
בעה"ב שלח את הפועל לקבל כסף מהחנווני, ובעה"ב יחזיר לחנווני.
החנווני טוען שנתן, הפועל טוען שלא קיבל, ושניהם תובעים את בעה"ב.
רבנן – בעה"ב והפועל יישבעו – ושניהם יטלו מבעה"ב.
בן ננס – כיצד אלו ואלו באים לידי שבועת שווא – אלא יטלו ללא שבועה.
א. דעת רבי –
- תניא – "טורח שבועה זו למה?" – משמע שסובר כבן ננס שללא שבועה.
- מצד שני מקשה ר' חייא – והרי סתמת במשנה כרבנן שיטלו עם שבועה.
ולא ברור האם רבי חזר בו או לא, לכן מביאים עוד ברייתא.
- עוד ברייתא – "הפועלים יישבעו לחנווני",
שזה לא כרבנן (ששניהם נשבעים לבעה"ב),
ולא כבן ננס (ששניהם נוטלים ללא שבועה),
אלא זו דעה שלישית – שרק הפועל יישבע שלא קיבל, בעה"ב ישלם לו, והחנווני יפסיד.
(ולכן כתוב שהפועלים נשבעים לחנווני – כי הוא זה שמפסיד מהשבועה).
דחייה – גם כאן רבי כרבנן ששניהם נשבעים לבעה"ב,
וזה שכתוב שהפועלים נשבעים לחנווני – הכוונה רק שנשבעים בפני החנווני (וגם הוא נשבע בפניהם), כדי שיתביישו לשקר.
(מז: רבע תחתון)
ב. איתמר (נושא שיתקשר לחנווני על פנקסו) – עדים שהכחישו אלו את אלו
כל כת ספק פסולה ספק כשרה ולכן –
רב הונא – כל כת כשירה להעיד בפני עצמה, כי היא ספק כשרה (אבל לא ביחד, כי אחת ודאי פסולה).
רב חסדא – שתי הכתות פסולות להעיד, כי היא ספק פסולה (כל אחד יאמר שהשני כשר ושלו פסול).
- A. מה הדין אם חתמו על שני שטרות הלוואה –
- שני מלווים ושני לווים – זה כמו שבאו שלא יחד, ובזה בדיוק המחלוקת:
רב חסדא – פסול
רב הונא – כשר.
- מלווה אחד ולווה אחד – לפי שניהם אחד השטרות כשר (מספק – הקטן).
כי מצד אחד – זה כמו "בבת אחת", ולכן גם רב הונא לא מכשיר את שניהם,
אך מצד שני – כיוון שזה מלווה ולווה אחד – אין לו על מי לזרוק את האשמה, ולכן גם רב חסדא מכשיר אחד מהם (הקטן).
- שני מלווים ולווה אחד – גם בזה המחלוקת:
לרב חסדא – שניהם פסולים (הלווה יאמר לכל מלווה ששלו הפסול),
לרב הונא – שניהם כשרים.
אך קצת קשה – הרי כאן שזה לווה אחד, ויוצא שמחייבים אותו אדם לשלí פעמיים למרות שברור שרק אחד כשר (אז זה קצת כמו באו בבת אחת, שפסולים).
אלא שזה כמו חנווני על פנקסו – שגם שם החנווני משלם פעמיים למרות שברור שאחד מהתובעים משקר.
- מלווה אחד ושני לווים –
רב חסדא – שניהם פסולים (כל לווה יאמר ששלו הפסול).
רב הונא – ספק (האם נחשב כמו שניים נפרדים או בבת אחת) – תיקו.
לסיכום –
רב חסדא – בכל המקרים פסול כי כל אחד זורק את ה"כשר" על השני,
חוץ ממקרה 2 – ממלווה אחד ולווה אחד – ששם אין לו על מי לזרוק.
רב הונא – הכל כשר,
חוץ ממקרה 2 – ממלווה אחד ולווה אחד – ששם רק הקטן כשר,
וחוץ ממקרה 4 – ששם זה ספק.
(מז: 1-, מתיב רב הונא בר יהודה)
- B. קושיא על רב חסדא -– אם עדי הלבנה הכחישו זה את זה (3 או 5 מרדעות) – העדות פסולה, אבל "ומצטרפין לעדות אחרת" – לכאורה הכוונה שכל אחד ממצטרף לאחד אחר לעדות ממון.
עונה רבא – הכוונה לגבי אותה עדות של הלבנה, שאם אח"כ יבוא עד 3 שיצטרף לאחד מהם – הם ינצחו את העד האחר.
[1] ולכאורה קשה, כי יש לחלק:
אצל רב ושמואל (במקרה היתומים) – שהשבועה על התובע – הגיוני שאם לא יכול להישבע אז הפסיד.
אבל במשנה (מודה במקצת חשוד) – שעיקר השבועה על הנתבע – אם לא יכול להישבע וגם התובע לא יכול – אז אולי שישלם!
ותירץ הרשב"א שרב ושמואל הסבירו בפירוש את דעתם ביתומים שבכל מקרה שא"א להישבע – חזרה השבועה לסיני ופטור.
