לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,
ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף יומי, שבועות דף מה
(מד: תחילת פרק כל הנשבעין – מו. 2+)
חלק א – המשנה – "שבועות המשנה" (-שבועות מדרבנן)
כזכור – בדאורייתא יש 3 שבועות שהנתבע נשבע ונפטר (מודה במקצת, שומר, שבועת עד אחד),
עכשיו נראה שבועות מהמשנה (א,ג – התובע נשבע ונוטל, ב,ד – הנתבע נשבע ונפטר)
כל זה לפני שבא ר' נחמן ותיקן שבועת היסת לכל כופר בכל.
- שבועות דרבנן שהתובע נשבע ונוטל (ואילו מהתורה הנתבע פטור) –
- מקרים יום יומיים שיש רגליים לדבר שאכן חייב ואין איך להוכיח –
(בשלושתם ר"י אומר שדווקא אם הנתבע מודה במקצת, כך שמהתורה אמור להישבע, וחכמים העבירו את השבועה לתובע). - שכיר – שטוען שהמעסיק לא שילם לו
- נגזל – יש עדים שראובן נכנס לבית שמעון שלא ברשות, ושמעון טוען שלקח לו כלים.
- נחבל – יש עדים שנכנס שלם ויצא חבול.
- שכנגדו (הנתבע) חשוד על השבועה
כי שיקר בעבר בשבועה – שבועת העדות, הפקדון, או אפילו שבועת שווא (אפילו שזה לא ממוני).
כי פסול לעדות מדרבנן – משחק בקוביה, מלווה בריבית, מפריחי יוני, סוחרים בפירות שביעית.
(אגב, אם שניהם חשודים –
רי"ס – חזרה השבועה למקומה,
ר"מ – יחלוקו).
- חנווני על פנקסו (המקרה המפורסם מתחילת ב"מ)
בעה"ב אמר לחנווני לתת לפועל כסף,
החנווני אומר שנתן, הפועל אומר שלא,
ת"ק – כל אחד יישבע ויטול,
בן ננס – יטלו בלי שבועה (כי "כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שווא").
(מה. שליש)
ב. וויכוח בין מוכר לקונה (פירות או שולחני) – הנתבע נשבע ונפטר (ואילו מהתורה פטור בלי שבועה)
- A. נתן קודם את הסחורה, ויש וויכוח אם הקונה שילם –
רבנן – הקונה יישבע שנתן וייפטר
(דומה לשבועת היסת – שהנתבע שכופר בכל נשבע ונפטר, אבל כאמור – כל זה לפני שתיקנו שבועת היסת)
ר"י – הקונה פטור בלא שבועה
(כי לא נהוג לתת בהקפה ושסביר שאכן שילם (אצל שולחני תמיד, בחנווני – רק בכזה שאכן אל נוהג למכור בהקפה)).
- B. נתן קודם את הכסף, ויש וויכוח אם המוכר נתן אחר כך את הסחורה –
המוכר (הנתבע) יישבע וייפטר.
(מה. באמצע)
ג. מקרים שבהם אפילו שלתובע יש שטר (המתורה הוא נוטל ללא שבועה) – תיקנו שהתובע צריך להישבע וליטול
ממקרים מהמשנה בכתובות פז. – לגבי כתובת אישה, שהבעל טוען שפרע הכל –
- אם פגמה את הכתובה (הודתה שחלק ממנו פרוע)
- שלבעל יש עד אחד שפרע
- שגובה מנכסים משועבדים או מהיתומים
- שגובה שלא בפני הבעל (שלח גט מחו"ל)
על בסיס זה המשנה שלנו הוסיפה עוד מקרה:
- יתומי המלווה שפורעים חוב מיתומי הלווה –
צריכים לישבע שאבא שלהם אל אמר שזה פרוע או לא מצאו שטר שכתוב שפרוע.
רשב"ג – אם יש עדים שהאבא אמר לפני מיתתו שזה לא פרוע – לא צריכים להישבע.
(ואילו רבנן – אולי האבא רק אמר את זה כדי שלא יחשבו שהיתומים עשירים).
(מה. רבע תחתון)
ד. עוד מקרים שהנתבע נשבע ונפטר – אפילו שלשני אין טענת ברי ("שלא בטענה"), ואילו מהתורה הנתבע פטור בלא שבועה –
השותפין, האריסין, האפוטרופין, והאישה או האח שמתעסקים בכסף – האחרים יכולים לומר: תישבעו שאתם לוקחים רק את מה שמגיע לכם.
אבל רק כל עוד הם שותפים/אריסין, אם כבר חילקו לא יכולים,
אא"כ מגלגל עליו שבועה משבועה אחרת.
ה. אגב – שביעית משמטת חיוב שבועה (של הלוואה).
(מה. למטה בתחילת הגמרא)
חלק ב – מניין שבתורה זה "נשבע ונפטר"
הרי בשבועה כתוב – "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב, י) – אולי זה התובע שנשבע ונוטל?
תשובה – כתוב בהמשך הפסוק – "וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם" – משמע שהתובע "לוקח" את השבועה בתור "תשלום", כלומר הנתבע הוא שנשבע.
חלק ג – הדוגמא הראשונה לשבועות המשנה: שכיר נשבע ונוטל
א. למה שכיר?
(יש פה שתי שאלות: א – למה תיקנו שבועה, ב – אם כבר תיקנו, למה התובע נשבע ולא הנתבע כמו בתורה?)
- "משום כדי חייו"
דחייה – זה לא מספיק סיבה לתת לתובע להישבע וקונס את בעה"ב, תן לבעה"ב.
- בעה"ב גם מעדיף שהשכיר יישבע – כדי שעוד שכירים ירצו להישכר אצלו.
דחייה – גם השכירים רוצים שבעה"ב יישבע כדי שיהיו בעלי
- בעה"ב (הנתבע) טרוד ולא בטוח שזוכר אם שילם, לכן נותנים לשכיר (התובע) להישבע.
[נפרש כתוס' שזו סיבה שעומדת בפנ"ע (לעצם השבועה + שהשכיר נשבע ולא בעה"ב)].
שאלות על הסברא:
- A. למה לא למצוא פתרון אחר –
- אם אתה לא סומך על בעה"ב, הוא כמו טוען "שמא", ואילו השכיר טוען "ברי", אז שניתן לשכיר גם בלי שבועה?
תשובה – השבועה להפיס דעתו של בעה"ב, שלא יחשוב שלוקחים לו שלא בצדק (וגם – שאחרי שהשכיר יישבע אולי גם בעה"ב יתחייס ברצינות וייזכר שבעצם לא שילם).
- שחז"ל יתקנו שישלם לשכיר בפני עדים?
תשובה – זו טירחה גדולה מדי.
- שיתקנו שצריך לשלם מראש?
תשובה – לא בעה"ב ולא השכיר רוצים לשלם מראש (בעה"ב – כי אולי אין לו כסף בבוקר (ואולי גם כדי לוודא שיעבוד…), השכיר – שלא יבזבז את כספו במהלך העבודה).
(מה: 1+)
- B. למה יש מקרים בהם השכיר לא יכול להישבע?
- אם הוויכוח הוא לא האם שילם, אלא כמה קצץ (100 או 200) – השכיר לא נשבע אלא המוציא מחברו עליו הראיה (ובעה"ב יישבע שבועת מודה במקצת).
הסבר – כי את זה בעה"ב כן זוכר.
- אם השכיר תבע את שכרו אחר זמנו – לא תיקנו שבועה,
(למשל שעבד ביום – זמנו זה כל הלילה, אז אם תבעו רק בבוקר למחרת זה אחר זמנו)
הסבר – שתי סברות שמצטרפות:
- בעה"ב לא זוכר רק תוך הזמן, אבל אח"כ כיוון שלא רוצה לעבור על "בל תאחר" – סביר שינסה יותר לזכור.
(ואמנם גם השכיר לא רוצה לעבור על גזל, אבל לבעה"ב יש שתי סברות לטובתו כנ"ל).
- חזקה שהשכיר היה מבקש את כספו בזמן – ולכן סביר שאכן שילם לו.
(מה: שליש)
ב. שמואל, רב, רי"ח (ואולי ר"ל), רמי בר חמא – שבועת השכיר זה רק כשיש לשכיר עדים על עצם השכירות. אבל אם אין לו – בעה"ב נאמן במיגו שיכל לטעון שכלל לא שכר אותו!
קושיות:
- רבא – אם כך שגם שומר לא יצטרך להישבע? (תאמין לשומר במיגו שיכל לטעון שכלל לא קיבל לשמור או החזרתי לך)?
תשובה – נכון! ואכן צריך להעמיד שנתן לו בשטר, וכך לא יוכל לטעון לא את זה ולא את זה
(אם מסר לו בעדים – לא צריך להחזיר בעדים,
אבל אם מסר לו בשטר – חייב להחזיר בעדים או לקחת את השטר).
- רב ששת – יש ברייתא שמביאה את המקרה שבו יש שבועה והמקרה שאין (כמו שראינו) –
רישא – כשהוויכוח אם שילם – יש שבועה,
סיפא – כשהוויכוח על כמה קצץ – אין שבועה אלא מהוציא מחברו עליו הראיה.
ונדייק: וכיוון שבסיפא השכיר צריך להביא ראיה, משמע שברישא לא מביא ראיה כלל – גם לא עדים על זה שעבד אצלו!
עונה רנבי"צ: אכן גם ברישא צריך ראיה (עדים ששכרו לעבוד), אבל הברייתא לא הזכירה את זה, כי זה רק ראיה כדי לאפשר לו להישבע (ולא ראיה מוחצת שמאפשרת לו לקבל תשלום), ואילו בסיפא זה ראיה כדי לקבל את התשלום עצמו.
