שבועות דף לט, גמרא הדף היומי

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל
ומרדכי בן אליעזר הכהן ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף לט – פרק שבועת הדיינים

(לח: בתחילת פרק שבועת הדיינין – מ. באמצע)

מבוא

בפרק הקודם דיברנו על שבועת הפקדון (שנשבע לשקר שלא חייב).
בפרק הזה נראה למה בכלל הכריחו אותו להישבע –

יש שלושה מצבים שבי"ד מחייבים להישבע מהתורה –

• שבועת עד אחד
• שבועת השומרים
• שבועת מודה במקצת – בזה נתמקד.

המשנה – דיני מודה במקצת

נחלק את המשנה ל6 סעיפים, היום בגמרא נתייחס רק לסעיף א.

• הסכומים: הטענה שתי כסף, ההודאה שווה פרוטה
  (בכל מעה יש 32 פרוטות, אז בשתי כסף יש 64 פרוטות)
• צריך שההודאה תהיה ממין הטענה

והמשנה (כאן ובהמשך אחרי סעיף ד') מביאה הרבה דוגמאות לזה:

1. תובע שתי כסף, ומודה בפרוטה – פטור (נראה בגמרא את סיבת הפטור)
2. תובע שתי כסף + פרוטה, ומודה בפרוטה – חייב.

בהמשך המשנה:

3. תובע ליטרא זהב ומודה בליטרא כסף – פטור.
4. תובע דינר זהב ומודה במטבע אחר (דינר כסף, טריסית, פונדיות, פרוטה) – חייב.
5. תובע תבואה ומודה בקטניות – פטור.
6. תובע פירות ומודה בקטניות – חייב
7. תובע חיטין והודה בשעורין –

רבנן – פטור,
ר"ש – חייב

8. תובע כדי שמן והודה בקנקני שמן –

אדמון (ור"ג) – חייב,
רבנן – פטור

• אם תובע חוב של אביו, והנתבע הודה במקצת – פטור משבועה.
• כופר בכל –

הדין הבסיסי – פטור.
אם הודה בפני עדים שחייב, ואז למחרת אמר שהחזיר כבר – גם פטור.
אבל אם התובע אמר לו לפני העדים – שיחזיר רק בפני עדים – לא יכול לטעון שהחזיר וחייב לשלם.

• קרקעות –
  הודאה או כפירה על קרקע לא מחייבת שבועה,
  אבל אם תבע קרקע וכלים, והודה במקצת הכלים – חייב, ונשבע גם על הקרקע (כיוון שכבר נשבע על הכלים – נכסים שאין להם אחריות זוקקים את הנכסים שיש להם אחריותלישבע עליהם).
• חרש שוטה וקטן (חש"ו)
  אין נשבעים על טענת חש"ו (אבל מיד אח"כ כתוב – "אבל נשבעין לקטן ולהקדש")
  וגם לא משביעים אותם.

חלק א – תהליך ההשבעה בבי"ד

עד עכשיו במסכת דיברנו על אדם שנשבע מעצמו. עכשיו אנחנו עוברים לשבועה שבי"ד משביעים, ולכן זה הזמן לברר את התהליך.

א. שם ה' ונקיטת חפץ –

הקדמה: בדף לה: לגבי שבועת העדות –

ר' חנינא בר אידי – חייב קרבן רק אם נשבע בשם המיוחד (הוי-ה)
רבנן – גם בכינויים – אלוקים, במי שהוא רחום וכד'.

אצלנו – ר"י-רב – צריך להישבע כמו השבועה של אליעזר לאברהם – "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם…" (בראשית כד, ב-ג).

רבינא – הכוונה שצריך השם המיוחד כמו ר' חנינא בר אידי.

רב אשי – הכוונה שצריך נקיטת חפץ (שִׂים־נָא יָדְךָ), אך מספיק כינוי (כרבנן), וכן הלכה.

איזה חפץ –

רב פפא – דווקא ספר תורה,

אך הגמרא – בדיעבד אפשר גם תפילין (אך לכתחילה ספר תורה)

(ות"ח – גם לכתחילה תפילין,

ואגב – אדם רגיל נשבע מעומד, ת"ח – יושב).

(לח: 2-)

ב. ת"ר – המשך תהליך ההשבעה

נראה ברייתא ארוכה (עד אמצע לט.), ונביא את הרחבות הגמרא תוך כדי.

1. אף היא נאמרת בכל לשון

גמרא – מה הכוונה "אף היא"?
הסבר – כי המשנה בסוטה מזכירה דברים שנאמרים בכל לשון (למשל סוטה, וידוי מעשרות, ק"ש, שבועת העדות, שבועת הפקדון ועוד) – אז הברייתא כאן מוסיפה גם את שבועת הדיינים.

1. מזהירים אותו על חומרת שבועת שקר –
2. כשאמר הקב"ה "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) העולם כולו הזדעזע.

גמרא – למה דווקא בזה העולם הזדעזע?

1. כי ניתן בסיני.

דחייה – גם שאר הדיברות ניתנו בסיני.

1. כי זה חמור.

דחייה – אמנם זה חמור כמו חטאים שיש בהם כרת ומיתת בי"ד (אפילו שבזה אין!), אבל לא יותר חמור.

1. בגלל הסעיף הבא – שבזה כתוב "לא ינקה".
2. בכל העבירות כתוב "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (בי"ג מידות רחמים, שמות לד, ז), ואילו על שבועת שקר נאמר "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".

גמרא – והרי גם בשאר העבירות כתוב – "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"?
תשובה –

בשאר עבירות זה כר' אלעזר – מנקה לשבים, ולא מנקה לאינם שבים,

בשבועת שקר – אפילו לשבים לא מנקה ללא פרעון (עונש).

3. בכל העבירות נפרעים רק ממנו, ואילו כאן –

ממשפחתו –
"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה), ובשרך זה המשפחה – "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלָּם".

ומכל העולם –

1. בברייתא – אָלֹה וְכַחֵשׁ (שבועת שקר) וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. עַל־כֵּן  תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל־יוֹשֵׁב בָּהּ (הושע ד, ב).

דחייה – אולי זה דווקא כשעשה את כל מה שכתוב בפסוק?

1. לכן מוסיפה הגמרא – " מִפְּנֵי אָלָה (שבועת שקר) אָבְלָה הָאָרֶץ" (ירמיהו כג, י) – העונש של "תאבל הארץ" הוא גם על ה"אלה" בפנ"ע.

גמרא – והרי גם בשאר עבירות נפרעים ממשפחתו ומכל העולם?
ממשפחתו – "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ" (לגבי המולך, ויקרא כ, ה), ומסביר ר"ש – כי המשפחה מחפה עליו
ומכל העולם – "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כו, לז, בקללות) – מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה – כי יכלו למחות

תשובה – יש 4 דרגות שונות:
בשאר עבירות –

החוטא – 3,
רשעים מהמשפחה – 2,
רשעים מהעולם – 1,
צדיקים מהמשפחה והעולם (שלא חיפו ולא יכלו למחות) – 0.

בשבועת שווא –

החוטא – 3,
רשעים מהמשפחה – גם 3,
רשעים מהעולם – 2,
צדיקים מהמשפחה והעולם – 1.

4. בכל העבירות ה' מחכה 2-3 דורות (כלומר עד סוף ימיו) שיעשה תשובה,
   ואילו בשבועת שקר נפרעים ממנו מיד –

זכריה ה, ד – "הוֹצֵאתִיהָ (יוציא את העונש מיד) נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת,
וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב (תובע שקרן)
וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר (נתבע שקרן),
וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו (משמיד אפילו אבנים, דבר שגם מים ואש לא משמידים).

1. ההמשך –
   אם אמר שלא רוצה להישבע – מיד מוציאים אותו שלא יצחרט, ומשלם.
   אם רוצה להישבע –

העומדים אומרים – " סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (פרשיית קורח, במדבר טז)

הָרְשָׁעִים – לשון רבים – התובע והנתבע,
כי אמר ר"ש בן טרפון – "שבועת ה' תהיה בין שניהם" – שניהם אשמים במצב הזה.

והדיינים אומרים – אינך נשבע על דעתך, אלא על דעת המקום והבי"ד, כפי שמשה אמר לעם ישראל כשהשביע אותם – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת" דברים כט, יג) – לא על דעתכם.

גמרא – משום הסיפור על הקנה של הנתבע אצל רבא (פירטנו בדף כט., ושם גם פירטנו למה משה אמר את זה לעם ישראל).

1. אגב, הפסוק הבא שאמר משה (פסוק יד) –

"כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ – העומדים בהר סיני
וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם – דורות הבאים וגרים

וגם דברים שיקבלו על עצמם בעתיד – "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" (אסתר ט, כז).

(לט: שליש עליון)

חלק ב – הטענה שתי כסף, וההודאה שווה פרוטה

הסכומים:

מעה כסף = 32 פרוטות
שתי מעות כסף = 64 פרוטות.

המחלוקת לגבי "הטענה שתי כסף" –

רב – הכפירה צריכה להיות 2 מעות.

כלומר הטענה (תביעה) צריכה להיות לפחות 2 מעות + פרוטה, כדי שיוכל להודות בפרוטה ולכפור ב2 מעות.

שמואל – מספיק שהתביעה היא 2 מעות,

ואילו לכפירה מספיק פרוטה, כמו להודאה.

ראיות לכאן ולכאן:

1. משנתנו – לרב
   הרי לשניהם יש בעצם שלושה שיעורים – התביעה, ההודעה והכפירה.
   המשנה לעומת זאת הזכירה רק שני שיעורים – הטענה וההודאה.

לפי רב מובן – כי כיון שאנחנו יודעים את הכפירה וההודאה, אנחנו גם יודעים את הטענה (פרוטה + 2 מעות).

אבל לפי שמואל – אנחנו יודעים רק את התביעה וההודאה, אבל לא יודעים שהכפירה פרוטה.

תשובה (בריטב"א) – המשנה הזכירה את ההודאה, והוא הדין לכפירה.

2. משנה בבא מציעא – לרב

המשנה מזכירה רשימה של דברים ששיעורם פרוטה, ומזכירה רק את ההודאה ולא את הכפירה.

תשובה – כנ"ל.

3. בפסוקים של מודה במקצת – לשמואל

שמות כב, ו-ח:
ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

הפשט זה לגבי שבועת השומרים,
אבל מהמילים "אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה" דורשים גם שבועת מודה במקצת (שמודה רק בחלק – "כִּי־הוּא זֶה".

שמואל – שני שלבים: (אני קצת מחבר שלבים)
a. יש כאן שני ביטויים שמלמדים על "מקצת הטענה" – הוא + זה.
אחד מהם מיותר, ומלמד שיש לחבר את פסוק ח לפסוק ו – כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים.
b. מהסמיכות של כסף וכלים לומדים שכמו שכלים זה שניים, גם הכסף שניים.

            ואילו רב:

1. הייתור של "הוּא זֶה" מלמד משהו אחר – שצריך הודאה ממין הטענה.

דוחה שמואל – לזה לא צריך לימוד נוסף.

1. מסכים לכל דברי שמואל (שהייתור מחבר את פסוק ח לפסוק ו וכו'),
   אלא שזה מלמד שהכפירה צריכה להיות שתי מעות.

כי אם הנושא זה התביעה – המילה כסף מיותרת והיינו לומדים מכלים, אלא אם אינו עניין לתביעה תנהו עניין לכפירה.

דוחה שמואל – כסף לא מיותר, כי צריך ללמוד ממנו לימוד נוסף, שצריך דבר חשוב.

4. עוד ממשנתנו – מהדוגמאות לחיוב ולפטור –
   נקדים – המשנה מביאה 4 מקרים של תביעת מתכות (דינר, כסף, פרוטה וכד'), ואפשר להבין בכמה דברים:

• "שווה" – ממון בשווי של דינר, כסף וכו'.
• "דווקא" – החומר של המתכת במשקל דינר כסף וכו'.
• מטבע – הכוונה למטבע הספציפית.

(הגמרא מניחה שסביר שכל המקרים עוסקים באותה הבנה, אא"כ נאלץ לומר אחרת).

בתחילת המשנה:

1. A. תובע שתי כסף ומודה בפרוטה – פטור.

למה פטור –
רב – מדובר ב"שווה", ופטור כי אין כאן כפירת 2 כסף.
שמואל – מדובר ב"דווקא", ופטור כי זו הודאה שלא ממין הטענה.

1. B. תובע שתי כסף + פרוטה, ומודה בפרוטה – חייב.

למה חייב –
רב – כי עכשיו יש כפירת שתי כסף
שמואל – כי עכשיו זה נחשב ממין הטענה.

בהמשך המשנה:

1. C. תובע ליטרא זהב ומודה בליטרא כסף – פטור.
   פה ודאי שמדובר ב"דווקא" ופטור כי זה לא ממין הטענה.

לשמואל מובן, כי כל המשנה ב"דווקא"
לרב קשה – הרי שאר המשנה ב"שווה".

תשובה – אכן לרב כל המשנה בשווה (1,2,4) חוץ ממקרה זה שהוא בדווקא.

1. D. תובע דינר זהב ומודה במטבע אחר (דינר כסף, טריסית, פונדיות, פרוטה) – חייב, "שהכל מין מטבע אחת"

לרב מובן, כי כל המשנה בשווה, ולכן חייב.

["שהכל מין מטבע אחת" – מה הכוונה? (הרי לדעתו פטור כי זה "שווה")

הסבר –  "שהכל דין מטבע אחת" – שאפילו הפער עצום (תבע דינר והודה בפרוטה (1/4800)) – גם זה נחשב הודאה במקצת וחייב שבועה]
לשמואל קשה – אם כל המשנה בדווקא, למה כאן זה ב"שווה"?

תשובה (ר' אלעזר) – גם כאן זה בדווקא, אבל מסוג אחר – דווקא מטבע ולא ממון אחר,

["שהכל מין מטבע אחת" – זה בדיוק החידוש, שלמרות שלא מדובר ב"שווה" אלא בדווקא, מתייחסים למטבעות כאותו מין (ואפילו לפרוטה)][1]

הערות:

(מ. 9+)

1. זה שר' אלעזר הסביר את שמואל לא אומר שסובר כמותו בשאר המשנה).

(מ. שליש)

1. והרי בברייתא כתוב "דינר זהב זהוב (מוטבע) יש לי בידך", והודה בדינר כסף – חייב,
   משמע שזה "דווקא מטבע" אם אמר זהוב, אחרת זה "שווה".

עונה אביי – הכוונה שאם אמר "דינר זהב" – זה כאילו אמר "זהב זהוב", כלומר מטבע דווקא, כמו שמואל.

[1] והראשונים מקשים מה מיוחד בחידוש הזה דווקא ביחס לפרוטה.