לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל
ומרדכי בן אליעזר הכהן ז"ל
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף יומי, שבועות דף לח
(לח. 1+ עד לט. בסיום הפרק)
חלק א – מהמשנה (לו:) – כשיש כמה תביעות, מתי זה פרט ומתי זה כלל
המקרים: במשנה יש שלוש דוגמאות –
- חמישה תובעים שונים על פקדון
- תובע אחד, ארבעה סוגי חיובים – פקדון, תשומת יד, גזל, אבידה
- תובע אחד, שלושה חומרים – חיטין, שעורים וכוסמין
א. הדין: מתי זו שבועה אחת (כלל) ומתי חייב על כל אחד בנפרד (פרט):
במשנה – שבועה שאין לך/לכם בידי – כלל.
מתי זה פרט (מהמחמיר למקל) –
ת"ק – שבועה לא לך ולא לך ולא לך – פרט.
ר"א – רק אם אמר את השבועה בסוף – "לא לך ולא ולך ולא לך שבועה"
ר"ש – רק אם אמר שבועה לכל אחד – "שבועה לא לך, שבועה לא לך וכו'".
בברייתא – במקום ת"ק מכניסים את ר"י ור"מ –
ר"י: כמו ת"ק,
ר"מ: כלל – חייב 1, פרט – חייב על כל אחד – אבל מה הכוונה?
הסברים:
ר"י – כמו המשנה: עם ו – פרט, בלי ו – כלל.
ר"מ:
שמואל – ר"מ הפוך מר"י: בלי ו – פרט, עם ו – כלל
רי"ח – שניהם פרט (וזה רק כלל ב"שבועה שאין לכם בידי")
- A. איך מסתדרים עם הברייתא –
לפי שניהם – ר"מ קודם אמר את מה שאמר,
ואז ר"י התייחס אליו ואמר שרק "עם ו" (פרט).
שמואל – ר"י התייחס לנקודה שבה הוא חולק, ויוצא:
ר"מ – עם ו – כלל,
ובא ר"י לומר – עם ו – פרט.
וכיוון שלר"מ – עם ו – כלל, חייבים לומר שבלי ו – פרט (כי אם גם זה כלל – זה כר"ש ששניהם כלל).
ואילו רי"ח – הוא התייחס לנקודה שבה הוא מסכים, ובנקודה אחרת חולק, ויוצא:
ר"מ – שניהם פרט,
ובא ר"י לומר – רק עם ו פרט, אבל בלי ו – כלל.
(אך שמואל – יותר מסתבר שמתייחס לנקודה שבה חולק)
(לח. באמצע)
- B. איך מסתדרים עם המשנה –
רי"ח – ת"ק זה ר"מ,
וכיוון שקודם כל אמר "שבועה שאין לכם בידי" – זה כלל,
מכאן שכל דבר אחר (עם ו ובלי ו זה פרט).
ושמואל – "עם ו" זה בדיוק כמו לומר "שבועה שאין לכם בידי", ולכן לא הוזכר כי ברור שגם הוא כלל,
והרי מיד אח"כ וגם בשאר הדוגמאות (כמו חיטין ושעורין) ת"ק אומר ש"עם ו" זה פרט?
- צריך לשנות את הגירסה ל"בלי ו" זה פרט.
דחייה – לא סביר שהמשנה כל כך משובשת.
- ת"ק הוא לא ר"מ אלא רבי, שאכן סובר כרי"ח שגם עם וגם בלי ו זה פרט, אבל ר"מ הוא כמו שאמר שמואל.
והרי בהמשך ר"מ מוזכר בפרוש במשנה (לגבי חידוש אחר של חיטה אחת) שאומר עם ו זה פרט?
תשובה – שם באמת אין ברירה אלא לשנות את הגירסה (אבל זה רק שינוי אחד אז לא נורא).
(לח. 9-)
ב. הערות
(מעכשיו בשביל לפשט נניח כמו פשט המשנה ש"עם ו" זה פרט, אבל ניתן להסביר את כל הדיונים גם לגבי "בלי ו").
- רי"ח – פרוטה מכולן מצטרפת
- משמע ברמב"ם – הכוונה למקרה שמביא קרבן אחד (בלי ו, או "שבועה שאין לך בידי).
- ולא ברור לי האם זה דווקא בתובע אחד (חיטין, שעורין וכו', פקדון, תשומת יד וכו'), או גם בחמישה תובעים.
- במקרה שמביא כמה קרבנות (למשל אין לך בידי לא חיטין ולא שעורין ולא כוסמין)-
נחלקו רב אחא ורבינא: האם מביא 3 קרבנות, או 4
(קרבן אחד לכל פרט, ועוד קרבן על משפט הפתיחה הכולל – "שבועה שאין לך בידי").
ראיות מברייתות של ר' חייא, לגבי אם יש חמישה תובעים, שכל אחד תובע כמה דברים:
- ראיה לשלוש:
חייב סה"כ 15– כלומר 3 לכל תובע (3X5), משמע שזה 3 ולא 4.
דחייה – באמת זה 4 (וחייב 20 = 4X5), והברייתא פשוט לא הזכירה את הקרבן הכללי.
- ראיה לארבע:
חייב 20 – משמע 4 לכל תובע (4X5).
דחייה – שם זה לגבי המקרה של פקדון, תשומת יד, גזל, אבידה – שזה באמת 4 דברים ולא 3.
- שואל רבא – אם היו חמישה תובעים, כל אחד על 4 דברים (פקדון וכו'),
והנתבע פרט לראשון "שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו'" (וחייב 4),
ואז לשאר אמר – ולא לך ולא לך וכו'.
האם זה נחשב שגם להם פרט (וחייב 4 לכל אחד) או לא (וחייב 1)?
תשובה – הברייתא הנ"ל של ר' חייא שחייב 20,
ולכאורה מה החידוש? אלא כנראה שמדובר במקרה שלנו, והחידוש שנחשב שפירט וחייב 4 לכל אחד.[1]
חלק ב – במשנה: אין קרבן על כפירה על קנס, רק על "ממון"
הדוגמאות במשנה:
- שתובע שגנב וטבח, וכפר בטביחה (תשלום ד וה'),
- שתובע ששורו המועד המית את עבדו הכנעני (30 שקלים)
- עבד תובע את האדון שהפיל את שינו (קנס – שצריך להוציאו לחירות)
- והדוגמא הראשונה – אנסת או פיתית את ביתי הנערה (50 שקלים) –
ר"ש – פטור,
ת"ק – חייב, כי בתביעת אונס ופיתוי יש גם קנס אבל גם תביעה ממונית (צער (באונס), בושת ופגם), ועל זה יביא קרבן.
גמרא – הסבר המחלוקת:
- רי"ח – כי עיקר התביעה זה הקנס.
- רבא – מביא משל – שתבע חיטין, שעורין וכוסמין,
והנתבע נשבע רק על החיטין, ואותם אכן לא היה לו (נשבע אמת).
הדין: לא חייב על החיטין, וגם לא על השאר. כלומר שכשלא חייב על אחד מהם – לא חייב על השאר.
כך גם אצלנו: כיוון שלא חייב קרבן על אחד מהם (על הקנס), גם לא חייב על השאר.
אך דוחה אביי – מה הקשר?!
הרי שם נשבע רק על אחד מהם, ונשבע אמת, אז ברור שאין קרבן על השאר. אצלנו נשבע גם על השאר (בושת ופגם), למה שלא יהיה חייב?
(ואם כבר, זה דומה למשל הבא:
שנשבע על כולם (חיטין, שעורין וכוסמין), ובחיטין אכן דבר אמת ובשאר שיקר – ודאי שחייב קרבן!
- רב פפא –
לר"ש – העיקר זה הקנס, כי זה קצוב (50)
לרבנן – העיקר זה הבושת והפגם כי זה בטוח (ואילו בקנס – אם מודה פטור).
הדרן עלך שבועת הפקדון
[1] זה בהנחה שבנושא הקודם אכן קיבלנו את הדחייה ושמדובר שם בפקדון ותשומות יד וכו'. כי אם מדובר בחיטין שעורין וכוסמין אז החידוש הוא שחייב 4 ולא 3.
