שבועות דף לה, גמרא הדף היומי

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל
ולעילוי נשמת מרדכי בן אליעזר הכהן ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף לה

(לה. במשנה – לה: 9-)

חלק א – משנה: חמישה דינים בשבועת העדות

(נראה את הדינים במשנה עם ההרחבות של הגמרא)

(הפסוק – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א))

• דווקא ממון, ודווקא ממון שמגיע לו –
  אבל אם השביע שיעידו שפלוני אמר שיתן לו מתנה – פטורים, כי גם אם היו מעידים פלוני היה יכול לחזור בו ולא לתת.
• (החידוש – אמנם ידענו כבר שדווקא ממון, אבל כאן מתחדש שזה דווקא ממון שמגיע לנתבע).
• מקור – המקור של ר"ש מאתמול (לג:) – גז"ש "תֶחֱטָא " משבועת הפקדון.
• דווקא על העבר –
  אבל אם השביע עדים שאם בעתיד ידעו עדות אז שיעידו, אפילו שאמרו אמן – פטורים,
  (כלומר – אם אכן קרה בעתיד שראו הלוואה ושיקרו שלא ראו, השבועה שנשבעו בעב רלא נחשבת).

מקור – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" – שכששמע את השבועה הוא כבר היה עד (ראה את ההלוואה לפני השבועה).

• דווקא כשהשביע עדים ספציפיים
  אבל אם השביע קבוצת אנשים שיעידו, אפילו אמרו אמן, והתברר שחלקם יכלו להעיד ושיקרו – פטורים.
• שמואל – אבל אם עמד ליד העדים, מניחים שבאמת התכוון אליהם, וחייבים, וכן בברייתא.
• מקור (בברייתא) – "וְהוּא עֵד…" – הוא ספציפי.
• אם אמר לכל הקבוצה – "כל העומדים כאן" – זה נחשב ספציפי, וחייבים.
• דווקא בעדות כשרה

אבל נשים או עדים פסולים, או שיכולים להעיד רק עד מפי עד – פטורים.

            מקור – "אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" – בראויים להגדה.

• דווקא כשהתובע עצמו השביע –
  ולא ששלח שליח ולא שהנתבע השביע.
• אא"כ כתב לו הרשאה (לג:)),
• מקור – "אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" – "לוֹא" – "לו לא":

            אם לו (לתובע) לא יגיד – ונשא עוונו
אבל אם לאדם אחר – פטור.

(לה. משנה למטה)

חלק ב – משנה: נוסח השבועה

• לא צריך דווקא לשון שבועה ("משביעני אני עליכם") אלא גם –
  לשונות של חיוב שמופיעים בתורה – מצווה אני עליכם, אוסרכם אני.
  וכן לשונות של קללות שמופיעות בתורה – "יככה ה' אם לא תעיד לי"

(ואם עשה בלשון הפוכה – אם תעיד לי ה' לא יכה אותך או יברך אותך –

ר"מ – גם חייב (מכלל הן אתה שומע לאו),
חכמים – פטור (צריך לשון ברורה).

• שם ה' –
  אפשר בשם ה' המיוחד – (אדנ-י, יקו-ה),
  ואפשר שאר שמות ה' – שד-י, צבקות,
  ואפשר גם כינויים – חנון ורחום וארך אפיים ורב חסד.

אבל "משבעני עליכם בשמיים ובארץ" – לא נחשב.

[אגב- דיון על שם ה' במקלל ה', אביו ואמו, ועצמו וחברו – נראה כשנגיע בגמרא].

גמרא –

א. לגבי הרישא (משביעני אני עליכם, מצווה אני עליכם) – והרי לא הזכיר שם ה'?

תשובות:

1. רב יהודה – הכוונה שאמר "מצווה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה" – ובזה הוא מתחבר לניסוח של ציוויים ואיסורים שיש בתורה (במדבר ל), ובתורה יש את שם ה':
   ("אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ… אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה'…").

מקשה אביי – והרי בברייתא כתוב שגם זה תופס – "כובלכם אני" (מלשון כבלים), והרי אין כזה נוסח בתורה?

2. אלא אביי – הכוונה שאכן הזכיר את שם ה' – "מצווה אני עליכם בה'" (רש"י).

ב. לגבי הכינויים (רחום וחנון וכו') – למה נחשב, הרי אפילו אין איסור למחוק אותם?
(את שאר השמות – שם ה' המיוחד, ושד-י, אלוקים – יש איסור)

עונה אביי – נכון שהכינוי עצמו אינו קדוש, אבל זה נחשב שאמר "משביעני עליכם במי שהוא רחום" – וכיוון שמתייחס לקב"ה – זה מספיק.

רבא – אז למה "בשמיים ובארץ" לא נחשב ("במי שהוא בשמיים ובארץ"?)
עונה אביי – כי שם אפשר להבין שהכוונה בשמיים ובארץ עצמם, ואילו "רחום" – ברור שהכוונה היא "במי שהוא רחום".

(לה: 6+)

חלק ג – אגב – איסור מחיקת שם ה'

א. ברייתא א – כתב חלק מהשם (והתכוון לשם ה') –

אם למה שכתב יש משמעות בפנ"ע – אסור למחוק (א-ל מאלוקים, י-ק מיקו-ה)
אם אין לו משמעות בפנ"ע – מותר (שד משד-י, אד מאדנ-י, צב מצבקות)

[צבקות –

ת"ק (וכך פוסק שמואל) – אסור למוחקו (כנ"ל)
רי"ס – מותר (זה לא שם ה' אלא מתייחס לצבאות בני ישראל – "והוצאתי את צבאותי"].

ב. ברייתא ב – הטפל לשם –

לפניו – לה', בה', מה'.
אחריו – אלוקינו, אלוקיהם

ת"ק – גם לפני וגם אחרי נמחק
אחרים (וכן פוסק רב הונא) – לפני נחמק, אחרי לא נמחק – שכבר קידשו ה'

(לה: שליש, ב"סימן")

ג. (המשך הברייתא) – איזה שמות בתורה הם קודש ואיזה חול (דיינים, אלילים)
(נזכיר רק את הפסוקים המחודשים)

1. אברהם – "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"

ת"ק – חול (מתייחס למלאכים)
חנינא בן אחי ר' יהושע – קודש (מתייחס לה')

וכן רב, שאמר על זה – גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

2. לוט –

חול[1] – וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם (בראשית יט, ב) – מתייחס למלאכים.

קודש – וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי׃ הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ…" (שם יח-יט), כלומר הפסוק מפוצל:

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא (זה נאמר למלאכים).
אֲדֹנָי, הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ (זה נאמר לקב"ה, למי שיש בידו להמית ולהחיות).

3. נבות – קודש

כשהעלילו עליו שקילל את "אלוקים" – הכוונה לה' (למשל – "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (מל"א כא י).

4. בסיפור פסל מיכה –

שופטים יז-יח: מיכה מהר אפרים גונב כסף מאימו, מחזיר לה, והיא מספרת שהקדישה את הכסף אז הם בונים בכסף פסל. אח"כ מגיע אליו נער לוי שמתנה להיות כהן במקדש של מיכה (ובסוף שבט דן עוברים שם וגונבים את הנער והפסל בדרכם צפונה לכבוש את ליש).

ת"ק – הכל חול,

שתי דוגמאות ברש"י (בפרק יז)

פסוק ג – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' (שם הוי-ה) – הכוונה לע"ז!

פסוק ד – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  הכוונה לע"ז.

ר"א – יש ויש –

שם הוי-ה (פסוק ג ) – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' – קודש

שם אלהים (פסוק ד) – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  חול (ע"ז).

חוץ מהפסוק האחרון בסיפור – "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כׇּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹקִים בְּשִׁלֹה" (יח, לא) – שהוא קודש.

(לה: באמצע)

5. בסיפור פילגש בגבעה

תקציר הסיפור (שופטים יט) – איש לוי מהר אפרים, היתה לו פילגש מיהודה שזנתה ואז חזרה לבית אביה ביהודה, הוא בא לקחתה, אביה הפציר בו שיצאו באור יום אבל הוא יצא בצהריים, וכשהגיע הערב נכנסו לישון בישוב היהודי "גבעה"  בבנימין. איש זקן נותן להם לישון אצלו, ואנשי בליעל באים ודורשים לדעת את האיש, אז הזקן משכנע אותם שיוציא במקומו את בתו הבתולה ואת הפילגש. הוא מוציא אותה, הם מתעללים בה ובבוקר היא מתה. שאר השבטים מתאספים למחלמה נגד בנימין ב3 מערכות, פעמיים ישראל מפסידים ובפעם ה3 מנצחים.

לפני כל קרב שאלו השבטים האם לצאת (פרק כ) –

פסוק יח – וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה…
פסוק כג – וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי…
פסוקים כז-כח – וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם… וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ.

ר"א – חול

שהרי התשובה היתה שילחמו, ובסוף הפסידו, אלא כנראה ששאלו ע"ז.

ר' יהושע – קודש

ובפעמיים הראשונות ה' לא אמר שיצליחו אלא רק ענה על שאלתם (שיהודה ילחם תחילה, או האם להילחם),
ורק בפעם ה3 אמר שיצליחו ואכן הצליחו.

6. "שלמה" בשיר השירים

באופן כללי הכל קודש, עם יוצאי דופן:

א, א – שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה – קודש (למי שהשלום שלו)

ח, יב – כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ –

ת"ק – חול (שלמה המלך),

ה' אומר לשלמה – על כך 1000 חיילים שנלחמים לך (לשלמה), תשים 200 שיהיו ישמרו על הפירות (ילמדו תורה).

שמואל – קודש

על כך 1000 לומדי תורה, 200 חיילים (שומרים).

ג, ז-ח – הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

יש אומרים "אף זה חול"

מה הכוונה "אף זה"?

הבנה ראשונה – גם הפסוק הקודם וגם זה חול.

אבל אם כן – כמי אמר שמואל שהפסוק הקודם קודש?

אלא הבנה שנייה – אף הפסוק הקודש קודש (כשמואל), ורק הפסוק הזה הוא חול.

(לה: רבע תחתון)

7. המלכים שמוזכרים בדניאל

באופן כללי חול, חוץ מ –

ב, לז – [אַנְתְּ] מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא, מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתׇקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ – קודש

ד, טו – "וְאָמַר (דניאל ביחס לחלום של נבוכדנצר) – מָרִאי (=אדוני המלך) חֶלְמָא [לְשָׂנְאָךְ] וּפִשְׁרֵהּ [לְעָרָךְ]" – שהחלום יחול על שונאיך.

יש אומרים – גם זה קודש

כי לא ייתכן שדיבר למלך, שהרי ישראל הם שונאיו ואז יוצא שהטיל את הקללה על ישראל!

אך ת"ק – זה חול,

והתכוון שיחול החלום על שונאי המלך הגויים ולא היהודים.

[1] באמת יש רק שם אחד…