שבועות דף כט, גמרא הדף היומי – עוד לא מוכן

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף כט

(כט. במשנה – ל. במשנה)

חלק א – משנה: שבועת שווא –

משנה –

דוגמאות במשנה:

1. נשבע לשנות את הידוע לאדם: על אבן שהוא זהב, על איש שהוא אישה,
2. נשבע על דבר שאי אפשר לו: גמל פורח באוויר, נחש שנראה כמו קורת בית הבד
3. נשבע לבטל מצווה (שראינו בדף כז שלא חייב משום שבועת ביטוי, אבל עכשיו נראה שכן חייב משום שבועת שווא) –

נשבע שלא: יעיד, יעשה סוכה, יטול לולב, יניח תפילין

4. נשבע לאכול/שלא לאכול פת (שבועת ביטוי), ואז נשבע לעבור על שבועתו (שבועת שווא).

הדין:

במזיד – מלקות, בשוגג – פטור[1]

(בניגוד לשבועת ביטוי עליה דיברנו בתקופה האחרונה ששם בשוגג חייב קרבן עולה ויורד)

גמרא –

א. לגבי דבר הידוע (אבן שהוא זהב)

עולא – דווקא שזה ידוע ל3 בני אדם.

ב. לגבי הניסוח המוזר בגמל פורח באוויר – נשבע "אם לא ראיתי גמל פורח באוויר" –

תשובות:

1. אביי – משנה את הגירסה ל"שבועה שראיתי גמל פורח באוויר"
2. רבא – "יאסרו כל הפירות בעולם (למשל) אם לא ראיתי גמל פורח באוויר".

ג. שואל רבינא – למה זה שבועת שווא, הרי אולי מתכוון לציפור, והוא קורא לה גמל?

תשובה – בשבועות הולכים לפי המשמעות הפשוטה של דבריו, ולא לפי פירושים מוזרים שחושב בליבו.

שתי קושיות מברייתא אחת:
ברישא – כשבי"ד משביעים (למשל מודה במקצת) אומרים לו – על דעת המקום ועל דעת בית דין אנו משביעים",
ובסיפא – וכן מצינו שמשה, כשהשביע את עם ישראל בערבות מואב לקיים את התורה גם אמר – "על דעת המקום ועל דעתי"

ולמה צריך לומר זאת? כנראה כי אחרת יטענו שנשבעו לפי מה שבליבם (ברישא – יטען שהזוזים עליהם נשבע התכוון שהם חתיכות עץ, ובסיפא – יאמרו שאמנם נשבעו לקיים את דברי האלוה – אבל התכוונו לאלוה של ע"ז!)

מכאן שאם לא יזהירו אותו – יוכל לומר שנשבע על דעת עצמו (ובמקרה שלנו – קרא לציפור גמל).

תשובות – אכן הולכים לפי המשמעות הפשוטה, ולא יכול לטעון שהתכוון למה שבליבו, ולמה שם בכל זאת הזהירו אותו – כי:

ברישא – שמא אכן נתן מעות אבל בתחכום של הסיפור של הקנה אצל רבא.

בסיפא –

1. יטענו שאמנם נשבעו לפי המשמעות המילולית (ולא לפי מה שבליבם), אבל יעוותו את המשמעות המילולית:

כי אם ישביע כך, יוכלו לענות שהתכוונו ל:
קיימו את דברי האלו-ה – גם ע"ז נקרא אלוה
1 – קיימו את התורה – תורה שבכתב
2 – קיימו את שתי התורות – תורת חטאת ותורת אשם
3 – קיימו את כל התורה – ע"ז ששקולה כנגד כל התורה
4 – קיימו מצווה – מצווה אחת
5 – קיימו מצוות – שתי מצוות
6 – קיימו את כל המצוות – ציצית ששקולה כנגד כל המצוות
7 – קיימו תרי"ג מצוות –

כאן הגמרא נתקעת,
אבל אומרת – גם אם תאמר שזה כדי למנוע כוונות בלב, למה יש כפלות – "על דעת המקום ועל דעתי"?

אלא שיש כאן סיבה אחרת לאזהרה –

2. כדי שזאת תהיה שבועה שאי אפשר להפר אותה.

(כט: 2+)

ד. לגבי הדוגמה במשנה – ראיתי נחש שנראה כמו קורת בית הבד

והרי יש נחש גדול כזה?

הכוונה שהיו לו חריצים על הגב (ולא רק על הגחון) כמו קורת בית הבד.

ה. לגבי הדוגמה במשנה – נשבע לאכול כיכר (שבועת ביטוי) ואז נשבע שלא לאכול אותה (שבועת שווא, כי כבר מושבע לאכול וזה כנשבע נגד מצווה) –

אם אכל – עבר על שבועת השווא

לא אכל – עבר על שבועת הביטוי לאכול.

גמרא – ולמה לא חייב גם על שבועת השווא? (אפילו שקיים אותה, היא עדיין נגד מצווה!)

תשובה – אכן הכוונה שחייב על שניהם (שבועת ביטוי + שבועת שווא).

(כט: במשנה)

חלק ב – משנה: שבועת ביטוי ושבועת שווא – מי שייך, השבועה, והעונשים

לגבי מתי חייבים אין הבדל בין שתי השבועות:

מי שייך לדין: גם במצבים של פסולי עדות –

נוהגים באנשים ונשים, קרובים ורחוקים, כשרים ופסולים

השבועה:

איפה נשבעו – ונוהגים גם בפני בי"ד וגם מחוץ לבי"ד

דווקא בנשבע מפי עצמו (שהוציא בפיו)

ובסיום המשנה – גם אם אמר אמן זה נחשב ("משביעך אני", ואמר אמן).

[זה אגב  בניגוד לשבועת העדות (ל.) ושבועת הפקדון (משנה לו:) שחייב גם בפי אחרים, שלא אמר כלום אלא השני ניסה להשביעו והוא פשוט לא התייחס ודבק בעמדתו].

אבל לגבי העונשים יש הבדל:

שבועת ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד
שבועת שווא – במזיד מלקות, בשוגג פטור.

חלק ג – גמרא – שמואל – אמירת אמן זה כמו שבועה

א. מקור מאישה סוטה: "ואמרה האישה אמן אמן".

ב. ראיות מהתנאים:

1. A. רב פפא – רבא: כך מדויק מהמשנה הבאה ומברייתא, שלכאורה יש סתירה ביניהם:
   (כאמור בשבועת עדות ופקדון אפשר גם מפי אחרים)

לגבי שבועת העדות (שנשבע שלא יודע להעיד) – דעת ר"מ:

אם נשבע מפי עצמו – חייב גם שלא בפני בי"ד,

אם נשבע מפי אחרים –

במשנה (ל.) – רק בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שלא אמר אמן,

בברייתא – גם שלא בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שאמר אמן.

(כט: 9-)

1. B. רבינא – רבא: כך גם מדויק ממשנתנו –

ברישא – צריך דווקא מפי עצמו (ולא מפי אחרים)

בסיפא – אם ענה אמן זה נחשב.

יוצא: עניית אמן = מפי עצמו.

ג. אם זה כבר בתנאים – מה חידש שמואל שזה נחשב אמן?

תשובה – הוא לא חידש, רק לימד שכך יש לדייק מהמשניות הנ"ל.

הדרן עלך שבועות שתים

[1] תזכורת:
בשעות ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד
בשבועת עדות – במזיד ובשוגג קרבן עולה ויורד
בשבועת הפיקדון – במזיד ובשוגג – חושב וקרבן אשם (ויש דיון אם יש מלקות (לח.)),
בשבועת שווא (הנושא שלנו) – במזיד – מלקות, בשוגג פטור.