שבועות דף כז, גמרא הדף היומי

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף כז

(כז. 1+ במשנה עד כז: 6-)

משנה – אין שבועה על מצווה

(ר"י ב"ב חולק חלקית – נראה בגמרא)

ואפשר לדבר על שניים שהם ארבעה מצבים –

להרע –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול,
בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לציית ולא לאכול

להיטיב –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול
בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לחטוא ולאכול

א. ת"ר – מקורות רבנן שלא נשבע על מצווה

רישא – גם הברייתא עושה היקש בין "להרע או להיטיב", ואומרת כך:

1. כמו שהטבה רשות, גם הרעה רשות
2. כמו שהרעה רשות, גם הטבה רשות

אמצע – ממשיכה הברייתא שלפי זה יוצא לגבי שבועה על לאו –

3. כן יכול להישבע להרע לעצמו – כי זה רשות[1]
4. לא יכול להישבע להרע לאחרים (להכות אותם) – כי זה איסור,

סיפא – אך למרות זאת – נשבע להיטיב לאחרים (למשל לתת מתנה) – כן חל,
אפילו שלא יכול להישבע להרע להם, כי יש לימוד "להרע או להיטיב".

ביאור המקור:

איך ניתן ללמוד שני דברים הפוכים – ללמוד מהטוב לרע ומהרע לטוב ששניהם רשות?

1. יש היקש מהטוב לרע ומהרע לטוב –

נזכיר את האפשרויות:

להיטיב –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול –

אפשרי (טוב לגוף וטוב לנפש)

בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לחטוא ולאכול –

לא אפשרי, כי לא טוב מלא (טוב לגוף אבל רע לנפש)

להרע –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול –

אפשרי (זה רק רע)

בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לציית ולא לאכול –

לא אפשרי, כי זה לא רע מלא (רע לגוף טוב לנפש)

אך זה לא אפשרי – כי יוצא שבהטבה זה לציית לתורה ובהרעה זה לא לציית, והרי יש היקש מהאחד לשני ששניהם צריכים להיות אותו דבר.

(והגמרא עושה את זה לשני הכיוונים –
א"א להבין את הרעה כי יש היקש מההטבה,
וגם להפך – א"א להבין את ההטבה כי יש היקש מההרעה).

דחייה – לפי ההיגיון הזה גם בדבר הרשות זה לא אפשרי!
כי גם ללא התורה, יש דברים המועילים לגוף ויש המזיקים לגוף:

אז בנשבע לאכול ("להטיב") – נפרש בטוב מלא (לאכול דבר בריא) – מועיל לגוף,
ובנשבע שלא לאכול ("להרע") – נפרש ברע מלא (לא לאכול דברים בריאים) – מזיק לגוף,

ויוצא שהרע וטוב לא מדברים על אותו מקרה (מועיל או מזיק).

2. אלא זה נלמד מה"או" – שכאמור הברייתא מרבה "הטבת אחרים",

כעת –
אם גם בהרעת אחרים (חטא) נשבע – מה החידוש שנשבע בהטבת אחרים,
אבל אם בהרעת אחרים לא נשבע – מובן החידוש שלמרות זאת על הטבת אחרים נשבע (וכאן לא מדובר במצווה של ממש),

ויוצא שכל הפסוק מדבר על הרשות, ובעצם כבר אין צורך בהיקש.

(כז. 😎

דחייה חלקית – והרי לר' יאשיה "או" נצרך "לחלק" (שלא צריך גם להרע וגם להטיב)

[ויקרא כ, ט – כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ – איך יודעים שזה גם אם קילל כל אחד בנפרד –

ר' יאשיה – לומדים מסוף הפסוק – אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל,

אז גם אצלנו צריך לימוד לחלק.

ר' יונתן – הפשט זה בנפרד (כיון שלא כתוב "יחדיו" כמו שכתוב ב" לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י)

אז גם אצלנו לא צריך לימוד לחלק.

3. אלא לר' יאשיה יש מקור נוסף (שראינו אתמול) –
   ר"ע – שלומד ריבוי מיעוט ריבוי, וממעט מזה שבועה על מצווה.

(במשנה (כז.) + כז: 7+)

ב. מחלוקת רבנן ור"י ב"ב במשנה –

רבנן (כאמור): גם לבטל וגם לקיים מצווה – לא חל.

אך ר"י ב"ב: לבטל – לא חל, אבל לקיים – חל.

כי יש קל וחומר –
אם יכול להפוך רשות לחובה על ידי שבועה,
בטח שיכול להפוך חובה לעוד יותר חובה על ידי שבועה.

אך רבנן דוחים – כתוב "להרע או להיטיב", ויש היקש ביניהם –
וכיוון שא"א להרע במצווה (לבטל), גם א"א להיטיב (לקיים)

גמרא –

מה ר"י ב"ב יענה?
כמו שראינו בהטבת אחרים – שלמרות שלא נשבע על הרעת אחרים, כן נשבע על הטבת אחרים.

אך רבנן –
בהטבת אחרים – יכול להישבע להטיב ויכול להישבע שלא להטיב (שזה לא איסור, אבל זה כן "להרע" )
אבל במצווה – לא יכול להישבע שלא לעשות, ולכן גם לא נשבע לעשות.

חלק ב – שבועה על שבועה

המשנה –

כפי שאי אפשר (לרבנן) להישבע על דבר שהוא כבר מצווה עליו, כך גם לא יכול להישבע שבועה על שבועה, ולכן:

"שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה – אינו חייב אלא אחת".

גמרא –

א. למה יש שינוי בניסוח – "שלא אוכל כיכר זו", ואח"כ "שלא אוכלנה"?

תשובה –
"שלא אוכל" – חייב גם על כזית,
"שלא אוכלנה" – חייב רק אם אכל הכל.

לכן –
אם אמר כמו במשנה – קודם שלא אוכל ואח"כ שלא אוכלנה – השבועה השנייה לא הוספה כלום, וחייב רק 1.
אבל אם אמר הפוך – קודם שלא אוכלנו ואח"כ שלא אוכל – הוסיף וחייב 2.

ב. למה כתוב 3 פעמים (שלא אוכל, שלא אוכלנה, שלא אוכלנה)?

ללמד שאמנם השבועה השנייה לא חלה כרגע, אבל היא כן קיימת,
ונפק"מ – רבא – שאם יישאל על השבועה הראשונה – השנייה תחול, ואם יישאל עליה – השלישית תחול.

ניסיון סיוע לרבא –
אמר הריני נזיר שתי פעמים – צריך לעשות שתי נזירויות של 30 זו אחרי זו.
עשה את הראשונה, הפריש קרבן, ואז נשאל על הראשונה – מה שעשה נחשב לו לשניייה.

רואים מכאן – אפילו שהראשונה מנעה מהשנייה לחול כרגע, החיוב לא נעלם, וכיוון שהראשונה נעלמה, השנייה חלה כבר בהתחלה.

דחיית הסיוע ("הכי השתא") –
שם הנזירות השנייה מעולם לא נעלמה אלא רק נדחתה לאחרי הראשונה,
אצלנו לעומת זאת כל עוד לא נשאל, השבועה השנייה לא קיימת כלל, ולכן זה יותר חידוש לומר שאם נשאל על הראשונה שהשנייה פתאום קמה לתחייה.

[1] יש מחלוקת לגבי אם מותר לחבול בעצמו בבבא קמא צא., וברייתא זו כדעה שמותר.