שבועות דף כו, גמרא הדף היומי

לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.
חנה למדה ועודדה נשים ללמוד ולמרות שלא זכתה לאריכות שנים, ניצלה את שנותיה והספיקה הרבה בעולם התורה והחסד.
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף כו

(כו. 2+ עד כו: 1-)

חלק א – מחלוקת ר"ע ורי"ש האם חייב גם על שבועה על העבר

הפסוק של שבועת ביטוי (קרבן עולה ויורד) – ויקרא ה, ד – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה".

בפשט – זה דווקא עתיד, ודווקא הטבה או הרעה.
אך החכמים הרחיבו:

ר"ע – מרחיב שני דברים: גם עבר + גם כל דבר (לא רק הטבה או הרעה)

רי"ש – מרחיב לכל דבר בעתיד, אך לא מרחיב עבר.

הלימוד –

1. במשנה וברייתא א (תו"כ) – שניהם מרבים מ"לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא"

ר"ע – מרבה משם גם כל דבר וגם את העבר
רי"ש – מרבה רק כל דבר בעתיד, אך לא את העבר

ושואל ר"ע את רי"ש – אם אתה מסכים שזה מרבה, אז למה לא לרבות גם את העבר?

וכדי להסביר מביאה הגמרא את רי"ח וברייתא ב.

(כו. רבע)

1. רי"ח וברייתא ב – הרחבה, צמצום, הרחבה:

הרחבה – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם
צמצום – לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב,
הרחבה – לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה

                        ר"ע – דורש ריבוי מיעוט ריבוי –

ולכן מרבה הכל (גם כל דבר בעתיד, וגם עבר),
ורק ממעט שבועה על מצווה.

רי"ש – דורש כלל פרט כלל,

ולכן מרבה פחות: רק מה שדומה לפרט –
מרבה כל דבר בעתיד,
ולא מרבה את העבר.

ולמה בחר לרבות עתיד ולא עבר?

1. רי"צ – כי זה דומה יותר לפרט –
   שבעתיד האיסור הוא ב"בל יחל" (שכשנבע זה לא שבועת שקר, ורק בעתיד אם יחלל את השבועה יעבור על האיסור)
   ואילו בעבר זה שקר מיידי.
2. רב יצחק בר אבין – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – השבועה קודמת לביטוי (למעשה עליו נשבע), ולא להפך.

(3- לפני השורות הרחבות עוד דרשות מברייתא א)

חלק ב – דווקא שוגג, לא אונס ולא מזיד

א. מקור ומקרים –

"אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב,
לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה,
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה"

1. 1. הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה – ולא אונס

על העבר – אם טעה בידיעת העבר

דוגמא בגמרא – רב כהנא ורב אסי היו נשבעים ש"כך אמר רב", ואם טעו זה לא שבועת שקר אלא זה אונס.

(על העתיד – אם "הפעיל" את השבועה בטעות (אמר שאם יאכל את כיכר א אז יש לו שבועה שלא לאכול את כיכר ב, ואכל את א כי שכח את התנאי – השבועה על כיכר ב לא חלה) (כח.))

2. 2. וְנֶעְלַם – שוגג ולא מזיד,

על העתיד – שנשבע שיעשה, ובמזיד לא עשה,
על העבר – ידע שזה שקר ובכ"ז נשבע.

3. 3. אלא מתי כן חייב – בשוגג:
4. A. על העתיד – "בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – ששכח את השבועה אבל זכר את החפץ,
   כלומר שזכר שנשבע על פת חיטים אבל חשב שנשבע כן לאכול[1]
   אבל אם זכר את השבועה ושכח את החפץ – פטור.
5. מקשים במערבא – אין מקרה שבו זכר את השבועה ושכח את החפץ,
   הרי כל העלם חפץ הוא גם העלם שבועה: כי אם נשבע שלא לאכול חיטים וחשב שנשבע על שעורים – כיוון ששכח את פרטי השבועה נחשב ששכח גם את השבועה.

עונה רב יוסף – יש מקרה כזה:
אם נשבע שלא לאכול פת חיטים, ולקח פת שחשב שהיא שעורים והתברר שהיא חיטים – במקרה כזה זכר את כל פרטי השבועה, ורק טעה בחפץ – ופטור[2].

מקשה אביי: גם זה נחשב העלם שבועה, כי חושב שלא נשבע על הפת שבידו.

עונה רב יוסף: זה לא העלם שבועה, שהרי אם יגלה שזה לחיטים מיד יזרוק, כי זוכר לגמרי את כל פרטי השבועה.

                        (כו. 4-)

1. בעא מיניה רבא מרב נחמן – מה אם שכח גם את השבועה וגם את החפץ?[3]
   (חשב שנשבע כן לאכול, וגם חשב שזה שעורים ולא חיטים).[4]

ר"נ – חייב, כי שכח את השבועה
רבא – אולי פטור, כי שכח גם את החפץ
רב אשי – לפעמים אפשר לבדוק – אם נגיד לו "מה אתה עושה?!" –

אם הגיב – "מה, נשבעתי שלא לאכול?!" – העיקר זה שכחת השבועה וחייב.

אם הגיב – "מה, זה חיטים?! חשבתי שזה שעורים" – העיקר זה הטעות בחפץ ופטור.

אך רבינא – זה לא מראה כלום, ייתכן שנזכר בשניהם ורק הזכיר אחד מהם.

(כו: 1+)

1. B. על העבר – איזה מקרה יש בשוגג?
   הרי אם ידע שמשקר – מזיד (ופטור), ואם לא ידע – אונס (ופטור)!

ר"נ – הזיד בשבועה (ידע שמשקר), אבל שגג בקרבן (לא ידע אם יש קרבן).

האם זה כמונבז, ששגגת קרבן נחשבת שגגה?

תשובה – כאן גם רבנן מודים, כי כאן יש חומרא שיש קרבן (עולה ויורד) גם על לאו שאין בו כרת, לכן החמירו שחייב גם בשגגת הקרבן עצמו.

(כו: שליש)

ב. שואל רבינא – (על העתיד) – מה אם שכח שנשבע, אבל באמת גם אם היה זוכר היה אוכל כי הרגיש שחייב?

אם משום סכנה – ודאי שמותר לאכול גם לכתחילה, ופטור מקרבן,

אם כי מאוד רעב – רבא – גם פטור,

כי למדנו בקרבן חטאת שרק "השב מידיעתו" חייב, ואילו כאן גם אם היה יודע היה אוכל.

(כו: מתחת לאמצע)

חלק ג – שמואל: שבועה בלב לא חלה ("לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם")

קושיות:

• מיתיבי (לפי הסבר רב ששת) –
  הברייתא לומדת מהרישא והסיפא של הפסוק:
  "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה…" –

לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – מלמד ששבועה בלב לא חלה
לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה – מלמד ששבועה בלב כן חלה,

במה מדובר –

הבנה ראשונה (קשה על שמואל) –

ברישא – גמר בליבו להוציא את השבועה בפיו, ולא הוציא – לא חל,
בסיפא – נשבע סתם בלב – כן חל, וזה קשה על שמואל!

תשובה – הבנה שנייה (מסתדרת עם שמואל) – שהברייתא כלל לא מדברת על אדם שלא הוציא מליבו, אלא –

ברישא – גמר בליבו להוציא בפה שבועה על פת חיטים, ובטעות אמר שעורים – לא חל (לא חיטים (כי לא אמר חיטים, וצריך לומר) ולא שעורים (כי נשבע בטעות)).

אבל בסיפא – גמר בליבו לומר פת חיטים, ובסוף אמר פת סתם – נחשב שאמר את מה שרצה לומר וכן חל.

[אבל אם לא אמר כלום – לא חל, כמו שמואל].

• מיתיבי – בנדר למשכן מספיק לקבל בלב ("כׇּל נְדִיב לֵב" (שמות לה)), אז לכאורה גם שבועה!

תשובה – בתרומה למשכן יש לימוד, אבל בשבועה לא.

            אז למה שלא נלמד מתרומה לשבועה?

1. שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

מה שני התחומים שבהם מספיקה קבלה בלב:

• תרומה למשכן כנ"ל – "כׇּל נְדִיב לֵב"
• נדר או נדב קרבן "וְכׇל־נְדִיב לֵב עֹלוֹת" (דבהי"ב כט, לא).

דחייה חלקית – מה עם הדעה ששני כתובין הבאין כאחד כן מלמדים?

2. אי אפשר ללמוד חולין מקודשים (שבועה מתרומה למשכן ונדר לקרבן).

[1] אני מניח שכך גם אם שכח לגמרי שנשבע – חייב, אפילו שבזה שכח גם את החפץ, אבל זאת אותה שיכחה.

[2] אמנם לכאורה זה לא בדיוק מה שחיפשנו, כי כאן לא שכח משהו לגבי החפץ אלא רק טעה לגבי החפץ.
בנוסף, לכאורה במקרה כזה אפשר לפטור מדין מתעסק, וראה בהערות שוטנשטיין.

[3] וראה סוגיה ממש דומה בדף יט. באמצע – אם שכח גם את הטומאה וגם את המקדש.

[4] לעיל ראינו דוגמה נוספת – אם חשב שנשבע על שעורים ואל על חיטים, בעצם שכח גם את החפץ וגם את השבועה, שם הנחנו שחייב, אולי כי זאת בעצם שכחה אחת, כאן לעומת זאת אלו ממש שתי שיכחות נפרדות ולכן יש להתלבט (אך ראה ריטב"א שמפרש גם שם אחרת)