שבועות דף כ, גמרא הדף היומי

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין
בתוך שאר חולי ישראל
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף כ

(יט: תחילת פרק שלישי – כ: שליש עליון)

המשנה – שבועות שתים שהן ארבע

סוגי שבועות ו"שתיים שהן ארבע" –

שבועת ביטוי – נשבע על מעשה, בשוגג, חייב קרבן עולה ויורד.

                        "שתים שהן ארבע" –

"שתיים" – מפורש בתורה (לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב) – שבועה על העתיד (אוכל/לא אוכל).
"שהן ארבע" – לא מפורשים בתורה – שבועה על העבר (אכלתי/לא אכלתי)

שבועת שווא – שברור שאינה נכונה או נכונה או שלא יכול לקיים אותה,

אין קרבן, במזיד חייב מלקות.

א. "שבועה שאוכל" – במשנה זה לשון חיובית,

אז למה בברייתא זה לשון שלילית (לא אוכל)?

2. רב אשי – משנה את הגירסא בברייתא ל"שבועה שאי אוכל".
3. שם הפצירו בו שיאכל ולא רצה, וברור מההקשר שזה שלילי.

ב. לשון "מבטא" ו"איסר"

הנחת היסוד – גם לשונות אחרות יכולות להיחשב שבועה.

סתירה בברייתא:

ברישא – "מבטא" ו"איסר" נחשבים שבועה (הם מופיעים בפסוקים בפרשת מטות – לאסור איסר על נפשו, ואת מבטא שפתיה).
אך מיד אח"כ – "אם אתה אומר איסור שבוע – חייב, ואם לאו – פטור" – משמע שבאיסר זה ספק!

הסברים:

1. אביי –
   A. מבטא זה שבועה ממש, אבל איסר זה "התפסה",
   B. והברייתא מתלבטת עד כמה התפסה זה כשבועה ממש (ויתחייב בקרבן עו"י).

מקשים – והרי בפסוקים אין הבדל ביניהם:

או ששניהם שבועה ממש –

מבטא – "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים" (ויקרא ה)
איסר – "כל נדר וכל שבועת איסר"

או ששניהם התפסה –

איסר – "או אסרה איסר על נפשה בשבועה" – התפיסה בשבועה
מבטא – "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" – התפיס בשבועה,

תשובה –

לגבי מבטא יש פסוק שזה שבועה – "או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" – כאן לא מוזכר שבועה, כלומר מבטא זה שבועה בפנ"ע.

לגבי איסר אין פסוק כזה, אלא נישאר עם שני הפסוקים הנ"ל (כך שכאמור הברייתא מתלבטת האם ההתפסה כשבועה)

(כ. שליש תחתון)

2. רבא –

חולק על אביי בשתי הנקודות:

1. גם איסר זה שבועה ממש ולא התפסה, ומחייב קרבן
2. התפסה לא מחייבת קרבן עולה ויורד (אין בזה התלבטות).

והברייתא לא התלבטה אלא אמרה – איסר זה לפעמים נדר ולפעמים שבועה, תלוי בניסוח:
נדר (בחפצא) – "איסר לחם זה עלי", ואין קרבן
שבועה (בגברא) – "איסר שלא אוכל לחם", ויש קרבן.

הערות:

1. מקור שזה לפעמים כך ולפעמים כך –
   מכך שאיסר כתוב בין נדר לשבועה – "ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה…".
2. גם אביי יכול להסכים שזה לפעמים שבועה ולפעמים נדר – אלא שלדעתו זה רק התפסה שלהם.
3. קושיה – "האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנפטר בו אביו" – משמע איסר זה רק התפסה, אבל מועיל ממש כמו נדר (קשה על שתי הנקודות של רבא).

תשובה – הפוך! הברייתא באה לומר שהתפסה בפנ"ע לא מועילה, ולכן שם אמר במפורש גם את האיסור עצמו ("שלא אוכל") ולא הסתפק בהתפסה.

ומוסיף שמואל – מכאן שאם (למרות שלא צריך) בכ"ז הוסיף התפסה – צריך להתפיס בדבר הנדור (כיום שמת אביו).

והברייתא מחדשת – שגם אם מתפיס כצום גדליה זה תופס (בהנחה שנדר שלא לאכול בצום גדליה, שבזה הפך אותו מדבר האסור לדבר הנדור).