לזכות ולשלום היימנוט אמונה בת באנ'צי קסאו, בת 11, שנעלמה במקום מגוריה בצפת לפני שנתיים, ביום ט"ז אדר א' תשע"ד, (25.2.24), ולא נודעו עקבותיה עד כה.
להבדיל, לעילוי נשמת רבי יקותיאל יהודה בן רבי יעקב זצ"ל – נלב"ע יז' אדר א' תשל"ו
ולעילוי נשמת אברהם בן יחזקאל פניגשטין
ולהבדיל, לרפואת הלל בן רבקה, שיזכה ללמוד דף יומי עוד שנים רבות!
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי, מנחות דף נג
(נב: תחילת פרק כל המנחות באות עד נג: 6-)
חלק א – שהמנחות באות מצה (שתי שאלות של ר' פרידא לר' אמי)
א. מניין שהמנחות באות רק מצה ושזה מעכב?
כדי שיעכב צריך שני מקורות:
מקור אחד –
- מנחות מפורשות, למשל (ויקרא ב, ד-ה) –
וְכִי תַקְרִב קׇרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת… וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קׇרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. - פסוק כללי לכל המנחות (ויקרא ו, ז-ט) –
וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה… מַצּוֹת תֵּאָכֵל…"
אבל מה המקור השני –
- A. "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (שם פסוק י) –
קושיות:
- זה רק מלמד שאסור חמץ, אבל זה לא אומר שחייבים מצה,
אלא אולי אפשר גם מצבי ביניים: - a. רב חסדא – שיאוּר
[יש מחלוקת בפסחים מח: –
ר"י –
הכסיפו פניו – שיאור, וזה חמץ (לאו, ללא כרת)
כקרני חגבים – חמץ (כרת)
– ודאי ששיעור פסול למנחות (חמץ)
ר"י –
הכסיפו פניו – מצה
כקרני חגבים – שיאור (ולא חמץ מהתורה)
– כאן נאמר שהחידוש שבדיעבד כשר למנחות.
- b. רנבי"צ – חלוּט (לא חמץ אך גם לא מצה)
יש מנחות (כמו מנחת חביתין) שצריך לחלוט ("רבוכה"),
אבל בשאר לא,
– כאן נאמר שהחידוש שבדיעבד כשר למנחות.
- הרי הפסוק נצרך ללמד שיש לאו למי שאופה את המנחה חמץ?
- B. "מַצָּה תִהְיֶה" (ויקרא ב, ה) –
"תהיה" – שחייבת להיות כך.
ב. מניין שיש מצוה חיובית ללוש כל הזמן שלא יחמיץ –
- ר' פרידא עצמו – אולי נלמד מפסח ("״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז))
- ר' אמי – נלמד מהפסוק הנ"ל – "מַצָּה תִהְיֶה" (ויקרא ב, ה)
כי כדי ללמוד שמעכב ניתן לכתוב – "מַצָּה היא"
מזה שכתוב "תהיה" – מלמד גם שצריך להתעסק בו שלא יחמיץ.
(נג. מתחת לאמצע)
חלק ב – אגדתא של ר' פרידא ור' עזרא
א. אמרו לר' פרידא שר' עזרא בדלת,
ושיש לו ייחוס חשוב עד עזרא הסופר
ר' פרידא לא התרשם מהייחוס, אלא רק אם הוא עצמו ת"ח,
ר' עזרא נפגע
אז ר' פרידא דרש דרשה לטובת הייחוס –
"אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָ-י" – כנסת ישראל רוצה שה' יחיזק לה טובה שפרסמה את ה',
"טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" – עונה ה': זה לא את זה אברהם יצחק ויעקב – "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם".
ב. כששמע ר' עזרא את "אדירי" – נזכר בדרשה עם זה:
- יָבֹא אַדִּיר וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בְּאַדִּירִים.
יָבֹא אַדִּיר – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״.
וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם״.
מֵאַדִּירִים – אֵלּוּ הַמִּצְרִים, דִּכְתִיב: ״צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים״.
בְּאַדִּירִים – אֵלּוּ מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם״.
- יָבֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד, וְיִבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד, וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים.
יָבֹא יָדִיד – זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה׳״.
(נג: 1+)
בֶּן יָדִיד – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״,
וְיִבְנֶה יָדִיד – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״,
לְיָדִיד – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״,
בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד – זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״,
וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״.
- יָבֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים.
יָבֹא טוֹב – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״.
וִיקַבֵּל טוֹב – זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״.
מִטּוֹב – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״.
לַטּוֹבִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים״.
- יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ –
יָבֹא זֶה – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״,
וִיקַבֵּל זֹאת – זוֹ הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״,
מִזֶּה – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״,
לְעַם זוֹ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַם זוּ קָנִיתָ״.
(נג: שליש)
ג. הרחבה על הנאמר לאברהם – "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"
ירמיהו יא, טו-טז – "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי. זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר קָרָא יְהֹוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו".
כשחרב הבית, מצאו ה' לאברהם ואמר "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?",
ואמר שבא לסנגר על עם ישראל.
- A. הטענות של אברהם ותשובות ה':
- שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״עֲשׂוֹתָהּ הַמְּזִמָּתָה״,
- שֶׁמָּא מִיעוּטָן חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״הָרַבִּים״.
- הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה, אָמַר לוֹ: ״וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ״,
- שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לוֹ: ״כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי״.
- B. מיד בכה ואמר – שמא אין להם תקנה?
ענה ה' – ״זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה׳ שְׁמֵךְ״, מָה זַיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן.
- C. המשך הפסוק – ״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו״,
שתי דרשות: - רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא – המולה מלשון מילים –
לְקוֹל מִילֵּיהֶן שֶׁל מְרַגְּלִים נִיתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שכיכול הקב"ה לא יכול להוציא את עמי כנען מהארץ.
ר' חייא בר' חיננא מקשה – אם כן שייכתב מילים
- רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא – זה המשך דברי ההרגעה של ה' לאברהם – המולה מלשון חמולה (חמלה) – קולך שמעתי וחמלתי עליהם, על ידי ריכוז הגלויות:
- a. שבמקום שבכל גלות יהיו כמו 4 הגלויות, כל אחת רק מה שהיא.
- b. שבמקום שבגלות האחרונה יהיו 4 הגלויות אחת אחרי השנייה, יהיה 4 במקביל.
- D. אגב המשל של ישראל לזית, עוד שתי דרשות על זה –
- ריב"ל – כמו שעלי הזית לא נושרים, כך ישראל אין להם בטלה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.
- רי"ח – כמו שהזית מוציא את שמנו אחרי כתיתה, כך ישראל חוזרים למוטה ע"י ייסורים.
