זבחים טז – דף יומי

השיעור מוקדש
בעילום שם להצלחתה וברכתה של הרעיה האהובה, ולהצלחתם של חיילינו האהובים וברכת החלמה מהירה לכל הפצועים
וכן להצלחת חן בת יעל שתחזור לאיתנה הראשון, ותקים בית נאמן בישראל
וכן לזכות יהודה בן צילה לזיווג הגון בקרוב
ולהבדיל, לעילוי נשמת ברוריה בת שעיה וסוסי ז"ל למשפחת בצר. ברוריה הייתה דודה אהובה שדאגה במסירות אין קץ לכל משפחתה, ובביתה תמיד היו מוכנים חרעמזעלעך ועוגות חמות לכל אורח. השיעור מוקדש ע"י אחיינה חגי מנדלוביץ.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להזמנת "דף מאיר" על מסכת הוריות – ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא הוריות דף טז

(טו: תחילת פרק שני (כל הזבחים) עד יז. 2+)

משנה – פסולים לעבודות (מקבלת הדם והלאה)

(תוס' – לא הוזכרו הפסולים המפורשים בתורה (בעל מום ושתוי יין), אלא את הלא מפורשים)

בעיה באדם העובד –

זר

ערל

אונן

טמא, טבול יום, מחוסר כיפורים

בעיה בתהליך העבודה –

בעיה בהכנות מסביב: מחוסר בגדים, לא רחץ ידיים ורגליים,

בעיה בעבודה עצמה: יושב, עומד על גבי כלים/בהמה/רגלי חברו, קיבל בשמאל (ור"ש מכשיר)

חלק א – מקור פסול זר

1. 1. תני לוי – דרשה מהאזהרה לכהן טמא לא לעבוד –
   "דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי…" (ויקרא כב, ב) –

"בני ישראל" מיותר,
(ולא בא ללמד שכהנים טמאים אסורים דווקא בקרבן של גברים יהודים, כי זה לא נכון),
אלא צריך לדרוש "בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ" – שאם זר עבד (בני ישראל) הוא חילל.

(טו: 2-)

טבלת סיכום לפני המקורות הבאים:

2. 2. דבי רי"ש – מבעל מום
   A. קל וחומר –
   אם בעל מום – שמותר באכילה – אם עבד חילל
   קל וחומר שזר – שאסור באכילה (בק"ק) – שאם עבד חילל

דחייה – אפשר לפרוך: יש גם חומרא בבעל מום, שזה פסול שעשה בו קרב כמקריב (מום בבהמה), אז אולי לכן מום מחלל, אך זר לא.

1. B. בניין אב ע"י הצד השווה מבעל מום + ועוד משהו:
2. 1. מבעל מום + טמא –
   ששניהם אסורים בעבודה, ובשניהם אם עבדו העבודה מתחללת,
   אז גם זר שאסור בעבודה – אם עבדו העבודה מתחללת.
3. a. מכל אחד לבד א"א ללמוד, כי אפשר לפרוך כי לכל אחד יש חומרא:
   בעל מום (כאמור) – חמור בזה שעשה בו קרב כמקריב,
   טמא – חמור בזה שמטמא אחרים
   אבל יחד לומדים וכל אחד מחפה אל הפירכא של השני.
4. b. מה המקור שזר בכלל אסור –
5. כמו הברייתא של לוי – "וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל"

דחייה – אם דורש כך, יכול כבר לדרוש כמו לוי את החילול משם, אלא כנראה לא דורש כך.

2. "וְזָר לֹא־יִקְרַב אֲלֵיכֶם" (במדבר יח, ד)
3. c. דחייה – אפשר לפרוך את שניהם – שלא הותרו בבמה, בניגוד לזר (שהותר בבמה קטנה).
4. מבעל מום + אונן –
5. a. מכל אחד א"א ללמוד כי אפשר לפרוך:
   בעל מום (כאמור) – שעשה בו קרב כמקריב
   אונן – שאסור גם במעשר שני, בניגוד לבעל מום
6. b. דחייה – גם כאן אפשר לפרוך ששניהם לא הותרו בבמה!

עונה רב סמא – אולי אונן הותר בבמה.

(טז. באמצע)

3. 3. רב משרשיא – מפסול יושב

(וכאן א"א לפרוך שהוא פסול בבמה, כי יושב כשר בבמה ("לעמוד לפני ה' לשרתו" (דברים י, ח) – לפני ה' ולא בבמה).

1. A. קל וחומר (דומה לקל וחומר מבעל מום) –

אם יושב – שמותר באכילה – אם עבד חילל,
קל וחומר שזר – שאסור באכילה (בק"ק) – שאם עבד חילל.

דחייה – אפשר לפרוך: יש גם חומרא ביושב שאין בזר – שפוסל גם בעדות.

והגמרא מתלבטת האם זאת פירכא טובה (כי תלמיד חכם מותר להעיד בישיבה).

1. B. בניין אב –
   יושב + אחד מהקודמים (בעל מום/טמא/אונן).

חלק ב – מקור פסול אונן

1. כתוב על הכה"ג – "וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו…" (כא, יב) – כה"ג אונן לא פוסל, משמע שכהן הדיוט אונן – פוסל.

אך ר' אלעזר – לא צריך לדייק כך,
(ייתכן שגם הדיוט לא יחלל, וזה הוזכר לגבי כה"ג לומר שאפילו הוא לא מחלל).

2. ר' אלעזר – כתוב בסיפור שריפת החטאת אחרי מות נדב ואביהו –
   "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" (י, יט),

ויש שתי הבנות בדו שיח:

הבנה א (ר' אלעזר) – מצד האנינות

ההסבר שהציע משה לשריפה – הבעיה בעבודה באנינות: בני אהרן זרקו את הדם באנינות, וזה מחלל! (והנה המקור שחיפשנו!)

ואהרן דחה אותו – "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ?!" לא הם הקריבו אלא אני (כה"ג) וזה לא מחלל.

ההסבר של אהרן – הבעיה באכילה באנינות: כיון שהם אוננים הם לא יכולים לאכול את הקרבן (גם לא בערב), ולכן צריך שריפה.

הבנה ב (הדעה הקודמת) – מצד טומאה (כי מצד אנינות אין בעיה – הם יוכלו לאכול בערב)

ההסבר של אהרן – "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם" – כיון שהיו אוננים ואסורים לאכול ביום, חיכו לערב, ובגלל זה בינתיים הקרבן נטמא.

ולפי זה נושא העבודה באנינות כלל לא עלה, ואין מקור שזה מחלל.

(שני המקורות הבאים הם כמעט העתק של 2 המקורות המקבילים בחלק הקודם[1])

3. דבי רי"ש – מבעל מום
   A. קל וחומר –
   אם בעל מום – שמותר באכילה – אם עבד חילל
   קל וחומר שאונן – שאסור באכילה (בק"ק) – שאם עבד חילל

דחייה – אפשר לפרוך: שבבעל מום עשה בו קרב כמקריב,

1. B. בניין אב ע"י הצד השווה מבעל מום + עוד משהו:
2. 1. מבעל מום + זר –
   ששניהם אסורים בעבודה, ובשניהם אם עבדו העבודה מתחללת,
   אז גם זר שאסור בעבודה – אם עבדו העבודה מתחללת.
3. a. מכל אחד לבד א"א ללמוד, כי אפשר לפרוך כי לכל אחד יש חומרא:
   בעל מום (כאמור) – זה פסול שעשה בו קרב כמקריב,
   זר – חמור בזה שאין לו תקנה, ואילו לאונן יש
4. b. מה המקור שאונן בכלל אסור –
5. כמו המקור הראשון – "וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל "…

דחייה – אם דורש כך, יכול כבר לדרוש משם גם את החילול.

2. כמו המקור השני – "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ?!" (ומניח שנשפרה בגלל האנינות), ובכ"ז לא לומד משם את החילול כי אולי הכוונה שמשה חשב שאהרן ובניו טעו וחשבו שאם אונן הקריב זה מחלל.
3. c. דחייה – אפשר לפרוך את שניהם – שלא הותרה מכללו (אונן הותר אצל כה"ג, ואילו מום וזר אין מקרה שמותרים).
4. מבעל מום + טמא –
5. a. מכל אחד א"א ללמוד כי אפשר לפרוך:
   בעל מום (כאמור) – שעשה בו קרב כמקריב
   טמא – שמטמא אחרים
6. b. דחייה – גם כאן אפשר לפרוך ששניהם לא הותרו מכללן,

תשובה – טמא כן הותר – בקרבן ציבור,
ואמנם זה לא בקרבן יחיד אבל "שם טומאה" באופן כללי הותר וזה מספיק.

(טז: שליש)

4. 4. רב משרשיא – מפסול יושב
5. A. קל וחומר (דומה לקל וחומר מבעל מום) –

אם יושב – שמותר באכילה – אם עבד חילל,
קל וחומר שזר – שאסור באכילה (בק"ק) – שאם עבד חילל.

דחייה – אפשר לפרוך: יש גם חומרא ביושב שאין בזר – שפוסל גם בעדות.

ושוב – הגמרא מתלבטת האם זאת פירכא טובה (כי תלמיד חכם מותר להעיד בישיבה).

1. B. בניין אב –
   יושב + אחד מהקודמים (בעל מום/טמא/אונן).

(טז: באמצע)

חלק ג – החידוש של רבא: אונן מותר בקרבן ציבור

הסבר:
באונן וטמא יש קולות שונות: אונן מותר בכה"ג, טמא מותר בקרבן ציבור.
ואומר רבא – נעשה קל וחומר:
אם בטומאה – שלא מקלים בכה"ג – מקלים בקרבן ציבור,
אז באונן – שכן מקלים בכהג – כל שכן שמקלים בקרבן ציבור.

דוחה רבא בר אהילאי: אין קל וחומר כזה,
כי בכל תחום יש חומרא וקולא ואין אחד שחמור מהשני.

הראיה: כי לפי ההיגיון של הקל וחומר של רבא, נוכל להציע עוד אפשרויות לקל וחומר שיגיעו למסקנות שברור שאינן נכונות:

1. שאונן יהיה אסור גם בכה"ג –
   שהרי אם טמא – שמותר בציבור – אסור בכה"ג,
   אז אונן שאסור בציבור – כל שכן שאסור בכה"ג!
2. שטומאה תהיה מותרת בכה"ג –
   שהרי אם באונן – שאסור בציבור – מותר בכה"ג,
   אז טומאה – שמותרת בציבור – כל שכן שמותרת בכה"ג!
3. שטומאה תהיה אסורה בציבור –
   שהרי אם באונן – שמקלים בכה"ג – אסור בציבור,
   אז טואמה – שלא מקלים בכה"ג – כל שכן שאסור בציבור!

[1] תוס' – שני המקורות חולקים זה על זה, כי בראשון למדנו את זר מבעל מום + טמא/אונן, ועכשיו רוצים ללמוד אונן מבעל מום + טמא.