לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,
ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף יומי, שבועות דף מו
(מו. 2+ עד מז. 3+)
חלק א – המשך שבועת השכיר, לגבי קצצו
שמואל – כמו שאמרנו אתמול – בוויכוח על כמה קצצו – 1. לא תקנו שבועת המשנה לשכיר. 2. אלא – בעה"ב יישבע מודה במקצת.
קושיות:
- קושיא על השבועה של בעה"ב –
"קצץ – המוציא מחברו עליו הראיה" – משמע שאם לשכיר אין ראיה – אין לו מה לעשות, כלומר שלא מקבל מבעה"ב שבועה.
עונה ר"נ – הברייתא התכוונה כמו שמואל –
שאם יש לשכיר ראיה – שיביא ראיה,
אם אין לו – אז בעה"ב נשבע מודה במקצת.
- קושיא חזיתית על זה שלא תיקנו שבועה לשכיר –
הנותן טליתו לאומן, גם בוויכוח כמה קצץ (אם זה בתוך הזמן והטלית כבר אצל בעה"ב) – השכיר נשבע ונוטל!
תשובה – אכן זאת מחלוקת תנאים –
לרבנן – לא תיקנו בקציצה (כמו בברייתא הקודמת, ובברייתא שהבאנו אתמול)
אבל לר"י – כן תיקנו גם בקציצה! (ומביאים ברייתא מפורשת ששם ר"י אמר את זה (שתיים קצתת לי…)).
מתקיף רב שישא – משהו פה לא הגיוני –
(ורבא מסביר שזה כן הגיוני כי יש כאן שתי מחלוקות נפרדות)
מצד אחד ר"י מחמיר על השכיר (במשנה ובברייתא) – ואומר שיכול להישבע רק במקרה של מודה במקצת
מסביר רבא – זה הגיוני –
לרבנן – חז"ל עשו כאן שני חידושים: 1. תיקנו שבועה שלא קיימת. 2. הטילו אותה על התובע (השכיר) ולא כמו בשבועת דאורייתא על הנתבע.
לר"י – חז"ל לא חידשו שני דברים (זה כמו תקנה לתקנה) אלא רק חידוש אחד – שבמקרה שבו כבר ממילא יש שבועה מהתורה (בעה"ב מודה במקצת), העבירו אותה מבעה"ב אל השכיר,
מצד שני ר"י מקל על השוכר (בברייתא) – ואומר שנשבע גם במקרה של קציצה.
מסביר רבא – זה הגיוני –
לרבנן – בקציצה לא תיקנ וכי את זה בעה"ב זוכר.
לר"י – כן תיקנו, כי גם את זה לא זוכר.
(מו. 7-)
חלק ב – שבועת הנגזל
א. עדים ראו שראובן נכנס לבית שמעון ואמר שזה כדי לגזול/למשכן שלא כדין (בי"ד צריכים למשכן, לא המלווה) – הנגזל נשבע ונוטל.
- A. הסבר המקרה – ואולי בסוף לא לקח? (כמו שאדם שאמר שהולך לקצוץ עת חברו ומצאוהו קצוץ – אומרים שאולי בסוף לא קצץ)
תשובה – צריך שגם ראו שגם ראו שיצא עם חפץ תחת בגדו (יש מפרשים שראו שזה כלי כלשהו, ויש מפרשים שאפילו את זה לא ראו) וכיוון שזה היה מוחבא א"א פשוט לתבוע שיחזיר – אלא הנגזל נשבע.
(דילוג מו. 1- עד מעל מו: באמצע)
- B. רבא – גם שומר של בעה"ב או אשתו ובניו שראו שראובן נכנס יכולים להישבע.
ומה עם שכירו ולקיטו? תיקו.
- C. אם נשבע על משהו מאוד יקר (כוס כסף)?
בודקים – אם הוא אדם אמיד/אמין (שמפקידים אצלו) – נאמן.
(חזרה ממו: מתחת לאמצע למו. 1-)
ב. נושא אחר דומה – עדים ראו שראובן יוצא מבית שמעון עם חפץ תחת בגדו (בלי ששמעו למה נכנס). ראובן טוען שמכר לו (ויש לו חזקת מוחזק), ושמעון טוען שרק השאיל/השכיר לו.
רב יהודה: ראובן צריך להחזיר את החפץ לשמעון, ב5 תנאים:
- שיש סבירות שאכן השאילם –
ששמעון (בעה"ב) אינו רגיל למכור דברים
ואינו טוען שגנבם אלא שהשאילם (כי אין סיבה להחזיק את ראובן כגנב)
וזה כלים שנוהגים להשאילם/להשכירם.
- שזה שהם תחת בגדו זה מחשיד –
כי זה כלים שלא מתביישים ללכת איתם ברחוב,
וגם שראובן לא אדם צנוע במיוחד שמחביא כלים כאלה.
(דילוג על מה שראינו – מו: מעל האמצע (אמר רבא) ל7 שורות אח"כ (נחבל כיצד))
חלק ג – שבועת הנחבל
עדים ראו שראובן נכנס עם שמעון למקום, ושמעון יוצא חבול ואומר שראובן חבל בו.
ומחדש שמואל – אם זה במקום שהנחבל לא יכול לחבל בעצמו (נשיכה בגב) + לא היה שם אדם אחר – נוטל גם בלי שבועה!
(יש מחלוקת בראשונים האם זאת עדות מדאורייתא או קנס שקנסו בעלי זרוע).
חלק ד – שכנגדו חשוד על השבועה
(שנשבע לשקר, ואפילו בשבועת שווא או (למשל שנשבע על דבר שברור שאינו), או משחק בקוביא וכד' שהוא פסול לעדות)
- למה זה "אפילו" שבועת שווא?
שאפילו שלא כפר בממון, בכ"ז הוא חשוד על שבועת שקר.
ולמה לא כתוב גם "ואפילו שבועת ביטוי"? (שבעוה שלא אכלתי/שלא אוכל)
- בשבעת ביטוי על העתיד – בשבועה עצמה כלל אל שיקר.
אבל הרי לגבי שבועה על העבר – כן שיקר!
- המשנה הזכירה שבועת שווא, והתכוונה גם לשבועת ביטוי שדומה לה.
- מה משחק בקוביא ומלווי ריבית וכו' בא להוסיף?
המקרים הראשונים (נשבע לשקר) – פסולים מדאורייתא
המקרים השניים (קובייה, ריבית) – פסולים מדרבנן.[1]
[1] זה בפשטות, אך יש בראשונים דעות שגם הראשונים מדרבנן ויש דעות שחלק מהשניים דאורייתא.
