שבועות דף מג, גמרא הדף היומי

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור
ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף מג

(מב: במשנה עד מג: מעל האמצע)

חלק א – משנה: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן שבועות התורה

• עבדים, שטרות, קרקעות, הקדשות

ואגב –
גם אין בהם כפל וארבעה וחמישה,
וגם לא שייכים בהם דיני שומרים (לא נשבעים אלא פשוט פטורים)

הגבלות –

1. ר"ש – אם זה קודשים שחייב באחריותן נחשב שלו וכן נשבעים
2. ר"מ – דברים שמחוברים לקרקע לא נחשבים קרקע (גפנים טעונות) ונשבעים,
   וחכמים חולקים – זה קרקע ולא נשבעים.

• נשבעים רק על דבר שבמידה משקל ומניין, ולכן:

התובע: בית מלא מסרתי לך, הנתבע: מה שיש זה מה שנתת – פטור משבועה.
התובע: עד הזיז מסרתי לך, והנתבע: עד החלון – חייב שבועה (מוב"מ).

הגמרא – מקורות וביאורים:

א.  מקורות לנושאים האגביים:

הפסוקים (שמות כב) –

שומר חינם (+כפל לגנב) –

ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃ {ס}

שומר שכר –

ט – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכׇל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה׃

י – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם׃

יא – וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו׃

יב – אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם׃ {פ}

שואל

יג – וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃

יד – אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ׃ {ס}

1. A. לגבי קרקעות עבדים ושטרות – שלא שייכים בכפל, שומר חינם ושומר שכר:
   בשלושתם יש כלל-פרט-כלל, ולכן צריך דומה לפרט –

מיטלטל (לאפוקי קרקעות, ועבדים שהוקשו להם)
וגופו ממון (לאפוקי שטרות)

הפסוקים –

בכפל (פסוק ח) –
כלל – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע
פרט – עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה
כלל – עַל־כׇּל־אֲבֵדָה

בשומר חינם (ו)
כלל – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ
פרט – כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים
כלל – לִשְׁמֹר

בשומר שכר (ט)
כלל – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ
פרט – חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה
כלל – וְכׇל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר

1. B. מכפל לומדים גם ל4 ו5 –
   שהרי אם אין כפל זה יהיה 3, ו4, ואין דבר כזה.
2. C. בשלושתם כתוב "רעהו" – לאפוקי מהקדש.

(מג. רבע)

ב. המחלוקת לגבי דבר המחובר לקרקע

במשנה – עשר גפנים טעונות מסרתי לך והנתבע מודה ב5:
לר"מ – נשבע (כמטלטלין), חכמים – לא נשבע (כקרקע)

גמרא – למה ר"מ דיבר על טעונות ולא סרוקות (ריקות) –

מסביר רי"ס בר"ח – כי לר"מ העומד להיבצר כבצור דמיין.

(מג. אמצע)

ג. לגבי שצריך דבר שמידה משקל ומניין –
במשנה –
רישא: התובע: בית מלא מסרתי לך (לא מוגדר), הנתבע: נתת את מה שיש – פטור משבועה.
סיפא: התובע: עד הזיז מסרתי לך (לא מוגדר), והנתבע: עד החלון – חייב שבועה (מוב"מ).

גמרא – מה אם רק התובע מוגדר והנתבע לא –
כלומר, אם התובע אמר בית זה מלא (מוגדר), והנתבע אמר – מה שיש עכשיו (לא קצת מוגדר) –

אביי – חייב,
רבא – פטור

ראיות לרבא:

1. מהמשנה (בסיפא) –
   אם חייב, למה כשהמשנה הביאה מקרה שחייב הביאה מקרה מוגדר לגמרי?
2. תניא כוותיה –
   הברייתא מביאה מקרים שונים של תביעות מוגדרות ולא מוגדרות ומסיימת:

"כללו של דבר – לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין, ויודה לו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין"

מה הכלל בא להדגיש – לכאורה את דעת רבא שצריך שגם הנתבע יהיה מוגדר.

[ועכשיו נרחיב לגבי הברייתא, נראה 3 מהמקרים:
תובע מנורה גדולה, ומודה במנורה קטנה – פטור (ללא ממין הטענה + לא מוגדר (גיליון הש"ס)),
אזורה (חגורה) גדולה ואזורה קטנה – פטור כנ"ל,
מנורה בת 10 ליטרין ומודה בבת 5 – חייב.

ומקשים – אמנם זה מוגדר, אבל עדיין לא ממין הטענה?

1. ר' שמואל ברי"צ – מדובר במנורת חוליות שאפשר לקצר ולהאריך ולכן זה ממין הטענה.

דחייה – אם כך יכלו לכתוב מקרה דומה גם לגבי אזורה (2 מטר, מטר).

1. לא חוליות אלא ניתן לגרר את החומר ולהקטין אותה בלי שיראו, בניגוד לחגורה שזה ישאיר סימן.

(מג. במשנה למטה)

חלק ב – משנה: עוד מקרים של מודה במקצת בין מלווה ללווה

א. משנה – המלווה את חברו 100 על המשכון ואבד המשכון, ומתווכחים כמה היה שווה המשכון –

רישא – המלווה תובע את הלווה (ההלוואה 100, המשכון 50, ותובע 50) –

והלווה –

1. המשכון 100 – כופר בכל ופטור.
2. המשכון 75 – מודה במקצת (25) וחייב.

סיפא – הלווה תובע את המלווה (ההלוואה 100, המשכון 200, תחזיר לי 100) –

והמלווה –

1. המשכון 100 – כופר בכל ופטור.
2. המשכון 120 – מודה במקצת (20) וחייב.

(מג: 1+)

ב. ומסיימת המשנה – "מי נשבע – מי שהפקדון אצלו (המלווה)"
שמא יישבע הלווה, ואז המלווה פתאום ימצא את הפקדון – והלווה מסתכן שייתפס בשבועת שקר, או שבועת שווא (שהרי אם נמצא הפקדון השבועה מיותרת).

גמרא – על מה מדובר –

אם על השבועה בסיפא – ודאי שהמלווה (=הנתבע) נשבע.

אלא על השבועה ברישא – שהלווה מודה במקצת, ויש שני פירושים:

שמואל – הכוונה שמעבירים את השבועה מהלווה אל המלווה.

רב אשי – הכוונה שהמלווה נשבע ראשון שאינה בידו, ואז הלווה נשבע שבועת מודה במקצת.