לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל
ומרדכי בן אליעזר הכהן ז"ל
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף יומי, שבועות דף לו
(לה: 9- עד לו: 2-)
א. כינויים –
במשנה – כינוי נחשב
ורמינהו – צריך שם ה' וכינוי לא נחשב!
עונה אביי – זה מחלוקת:
לרבנן – נחשב,
לר' חנינא בר אידי – לא נחשב.
[המקור לדעה שכינוי לא נחשב:
- בברייתא הראשונה – גז"ש מסוטה –
בשבועת העדות (ויקרא ה, א) – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…",
בסוטה (במדבר ה, כא) – "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ…")
- בברייתא של ר' חנינא בר אידי – כמו שחיוב שבועה (בשבועת השומרים) זה בשם ה' (שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (שמות כב, י)), גם איסור שובועת שקר זה דווקא בשם ה'].
ב. אגב – המקור ש"וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ויקרא ה, א) זה שבועה
לדעה לעיל שיש גז"ש לסוטה – זה גם המקור שזה שבועה
אבל לפי רבנן שאין גז"ש, מה המקור?
- גם רבנן לומדים מסוטה, אבל לא ע"י גז"ש אלא ממשמעות הפסוק
שלב א – "אלה"=שבועה.
דחייה – הרי כתוב "שבועת האלה" – אז אלה לבד אינה שבועה.
שלב ב – "אלה" זה קללה, אבל היא תמיד באה יחד עם שבועה.
שלב ג – אז מניין ש"אלה" זה יכול להיות גם שבועה בלי קללה?
בפסוק שלנו – " וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" –
אלה – קללה עם שבועה.
קול – שבועה בלי קללה.
(לו. 5+)
- ר' אבהו – מנבוכדנצאר –
כשנבוכדנצאר אמר לצדקיהו לא למרוד בו כתוב "וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה" (יחזקאל יז, יב)
כשצדקיהו מרד בנבוכדנצאר כתוב – וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹקִים (דהי"ב לו, יג).
מכאן שאלה זו שבועה.
(לו. 8+)
ג. עוד ביטויים במקום שבועה
- A. ארור (שלושה אפשרויות נידוי / קללה / שבועה)
- נידוי – שברק בן אבינועם נידה את מרוז – "אוֹרוּ מֵרוֹז" (שופטים ה, כג)
- קללה – "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה… אָרוּר הָאִישׁ" (דברים כז)
- שבועה –
- כשיהושוע השביע שלא יבנו את יריחו – "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳…"
דחייה – אולי הכוונה שגם השביע וגם קילל
- כששאול השביע שלא יאכלו במלחמה – "וַיֹּאֶל (=אלה) שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל… וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם" (שמ"א יד)
דחייה – גם כאן אולי הכוונה שגם קילל וגם השביע.
תשובה – אז היה צריך להיות כתוב "וארור"
[ומעירה הגמרא – לפי זה כך יכולנו לתרץ גם בהצעה הקודמת].
- B. אמן (שבועה / קבלת דברים / האמנת דברים)
- שבועה – בסוטה – "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (במדבר ה, כב)
- קבלת דברים – בברכות והקללות – "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז)
- האמנת דברים – שאחרי שנביא השקר ניבא לצדקיהו שה' יחזיר את הכלים שלקח נבוכדנצאר (בגלות החרש והמסגר) – אמר ירמיהו הלוואי שהיית צודק – "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳, יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ" (ירמיהו כח).
(לו. באמצע)
- C. ר' אלעזר – "לא" או "כן" –
מקור –
לא – "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (בראשית ט, טו), "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (ישעיהו נד).
כן – סברא: אם "לא" נחשב, אז גם "כן" נחשב.
הגבלה – רבא: דווקא אם אמר פעמיים (לא לא או כן כן) –
כי בבראשית ט יש שני "לא" – "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (יא), "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (טו).
(לו. שליש תחתון)
ד. חזרה למשנה – המקלל
דעות ומקורות (הנחת יסוד: אם כתוב בפסוק שם ה' – זה אומר שצריך שם ה' המיוחד, אם לא כתוב – מפסיק כינויים).
- A. המקלל את ה' –
ר"מ – גם בכינויים
מקור בברייתא – בויקרא כד יש כפלות –
טו – אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ – לרבות כינויים
טז – וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כׇּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת – הפסוק הבסיסי
חכמים – רק בשם ה'
כי הפסוק מזכיר שם ה' (ויקרא כד)
טו – אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ – לרבות כינויים
טז – וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כׇּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת – הפסוק הבסיסי
הכפלות מלמדת שבכינויים יש לאו, אבל לא מיתה.
- B. המקלל את אביו ואמו – מחלוקת זהה:
חכמים – רק בשם ה'
זה ר' מנחם ברי"ס – שלומד מסוף פסוק טז במקלל ה' – "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" – אם אינו עניין למקלל ה' (שכבר כתוב שם "וְנֹקֵב שֵׁם־ה'") תנהו עניין למקלל אביו ואמו – שדווקא בשם ה'.
ר"מ – גם בכינויים
כי בפסוק לא מוזכר ה' – ("וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" שמות כא, יז)
ואילו "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" נצרך לדרשה אחרת
- C. מקלל את עצמו או חברו – לפי כולם יש "לאו" גם בכינויים
המקור לאיסור קללת עצמו –
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ…" (דברים ד, ט) – ולומדים שיש איסור שלא לשמור את נפשו.
(כר' אילעא – ש"הִשָּׁמֶר" זה לאו)
המקור לאיסור קללת חברו –
" לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד)
ה. במשנה: עוד נוסחי שבועה (יככך ה')
- A. "יככה ה' אם לא תעיד לי"
נושא אגבי –
כשרב כהנא למד את המשנה ואמר "יככה ה'", אמר לו רב יהודה – "כנה" (תשמש בכינוי, ותאמר "יכהו ה'" כדי לא לומר קללות למי שנמצא שם).
וכן כשתלמיד אחר למד ואמר את הפסוק "גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב) – אמר לו רב כהנא – כנה!
והחידוש – שמשנים אפילו בפסוקים מהתנ"ך!
(לו. 6-)
- B. אם עשה בלשון הפוכה – אם תעיד לי ה' לא יכה אותך או יברך אותך –
ר"מ – גם חייב (לכאורה: כי "מכלל לאו אתה שומע הן")
חכמים – פטור.
והרי לר"מ לא אומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" (לגבי שמצריך תנאי כפול כמו תנאי בני גד וראובן).
תשובות:
- רב יוסף – בממון אין לו (בתנאי בני גד), אבל באיסורים (שבועה) יש לו.
דחייה – הרי גם בסוטה (איסורים) אין לר"מ "מכלל לאו"
שהרי מצריך לשון כפולה ולא אומרים "מכלל לאו"
כתוב – וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה (במדבר ה, יט), ודורשים שיש כפלות –
אם לא שטית – הִנָּקִי
ואם כן שטית – חִנקי
- נהפוך את השיטות במשנה.
חכמים – חייב (מכלל לאו אתה שומע הן)
לר"מ – פטור
- אין לו "מכלל לאו" לא בממון ולא באיסורים
מתקיף רבינא (עונה) – הרי בכהן (איסורים) יש לו "מכלל לאו"!
(כתוב "יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ (ויקרא י, ט) – ומכאן לומדים שם אישתו ימותו).
- B. רק באיסורים שקשורים לממון אין לו (שבועה, סוטה)
אבל באיסור גרידא יש לו (כהן)
(3. לכאורה יכולנו לא להפוך ולומר –
חכמים – פטור,
ר"מ – חייב,
כי באיסורים יש לו (כהן, שבועה),
ורק בסוטה אין לו כי זה איסורים וממון.
אלא שא"א לומר כך, כי אם שבועה נחשב איסור גרידא, למה חכמים פוטרים? הרי לפי כולם באיסורים אומרים "מכלל לאו" (כהן).
הדרן עלך פרק שבועת העדות
דף לו – חלק ב – פרק שבועת הפקדון
(לו: תחילת פרק שבועת הפקדון עד לו: 2-)
הקדמה – פסוקי שבועת הפקדון
ויקרא יט, יא-יב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר…"
מי שחברו תובעו ממון,
אם סתם שיקר – עובר הלאו של על לאו "וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ"
אם נשבע על זה לשקר – עובר על עוד שני לאוים (וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר)
אם אחרי שנשבע הודה – חייב קרן, חומש וקרבן אשם –
ויקרא ה, כ-כו –
כ – וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
כא – נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ
כב – אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃
כג – וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃
כד – אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃
כה – וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃
כו – וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ׃ {פ}
המשנה – דיני שבועת הפקדון
נראה רק את הקטע הראשון עד היו 5 תובעים (לא כולל) – כי על זה אין דיון בגמרא.
- השבועה נוהגת גם בפסולים עדות
נשים, קרובים, פסולים – כי בניגוד לשבועת העדות, כאן אין קשר לעדות. - נוהגת בפני ושלא בפני בי"ד, מפי עצמו ומפי אחרים
(והמשנה בהמשך מסבירה:
התובע: "תן לי פקדוני", ואז –
מפי עצמו – "שבועה שאין לך בידי", או – "משביעך אני" ואמר "אמן"
מפי אחרים (לא במשנה – "משביעך אני", ואמר שוב "אין לך בידי" (בלי להתייחס לשבועה).
הדעות:
ר"מ: בפני בי"ד – גם מפי אחרים, שלא בפני בי"ד – רק מפי עצמו.
חכמים מחמירים: חייב בכל מקרה (גם מפי אחרים שלא במפני בי"ד).
[ונזכיר – בשבועת העדות (דף ל) –
ר"מ – אותו דבר כמו כאן
אבל רבנן שם חלקו לקולא: בכל מקרה חייבים רק בפני בי"ד]
- צריך להיות מזיד בעצם הגזל,
אבל לגבי חיוב קרבן על השבועה – חייב על מזיד או שוגג. - חייב אשם בכסף שקלים (לומדים מאשם מעילות – "וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים" (ויקרא ה, טו).
הגענו בערך לשליש המשנה. את ההמשך נראה כשנגיע לזה בגמרא עצמה.
