שבועות דף יט, גמרא הדף היומי

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין
בתוך שאר חולי ישראל
רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, שבועות דף יט

(יח: רבע תחתון – יט: סיום הפרק)

על איזה ידיעה והעלם חייב קרבן עולה ויורד

תזכורת: כדי להתחייב בקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקודשיו צריך –

ידיעה – שידע שהוא טמא ושהוא עומד להיכנס למקדש
העלם – ששכח ונכנס
ידיעה – שחטא

המקורות:  – ויקרא ה –

פסוק ב – אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל־דָּבָר טָמֵא,
אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה
אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה
אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם

פסוק ג – אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.

ההעלם והידיעה שאחרי מפורשים,
מה המקור לידיעה שלפני – רבנן – אחד ה"ונעלם ממנו" מיותר, ומלמד שאם נעלם – כנראה שלפני כן ידע.

א. ההעלם – במשנה (יד:) ראינו מחלוקת:

רבנן ורי"ש – העלם טומאה או העלם מקדש/קודש

רי"ש לומד את זה מהכפלות של "ונעלם" – אחד לטומאה ואחד לקודש.

[והרי למדנו כבר מהכפלות את הידיעה שלפני?
תשובה – אכן בסוף השיעור נראה שר"ש חולק ולא דורש ידיעה לפני!].

ר"א ור"ע – רק העלם הטומאה

מקור (פסוק ב) –

ר"א – " שֶׁרֶץ… וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – חייב דווקא על העלם שרץ.

ר"ע – "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא" – חייב דווקא אם שכח שהוא טמא.

ב. (הידיעה:) – מה בין ר"א ור"ע –

1. חזקיה – ההבדל לא לגבי ההעלם, אלא לגבי הידיעה שלפני (רש"י) –
   (וכן עולא, ומביא לזה מקורות:) –

שאם יודע שנטמא או מנבלה או משרץ –

ר"א – צריך ידיעה מדויקת, ופטור

מקור – מהייתור של "אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא",
שהרי בתחילת פסוק ב – "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל־דָּבָר טָמֵא",
למה צריך אח"כ לפרט גם שרץ? ללמד שצריך לדעת שנטמא דווקא משרץ.

                                                            לעומת זאת בחטאת רגילה:

                                                            ר"א – לא צריך ידיעה מדויקת (חלב או נותר וכד'),

מקור: "…אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קׇרְבָּנוֹ…" (ויקרא ד, כג) – "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא" – מביא על כל חטא.

(ומ"בָּהּ" לומד פרט למתעסק).

ר' יהושע – צריך,

מקור: "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא" – בחטא הספציפי.

ר"ע – לא צריך ידיעה מדויקת, וחייב

ומה עושה עם "אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא"? זה אכן מיותר, אלא שכיוון שהיה צריך לכתוב את הפירוט באמצע (חיה ובהמה – לימוד של רבי ז.), התורה כבר פירטה גם את שרץ (על פי עקרון של תנא דבי רי"ש).

(יט. 6+)

2. רי"ח (ורב ששת) – "משמעות דורשים איכא בינייהו", ובאמת אין ביניהם שום מחלוקת מעשית.

(יט. מעל האמצע)

ג. ההעלם: לפי ר"א ור"ע שצריך דווקא העלם טומאה – מה אם היה לו העלם טומאה + מקדש?

ר"נ – חייב, העיקר שהיה לפחות גם העלם טומאה

            רבא – פטור, כי צריך דווקא העלם טומאה, והעלם המקדש פוטר

רב אשי – (לפי הריטב"א) – לפעמים יש דרך לבדוק מה העיקר – שאם אמרו לו "מה אתה עושה?!", אפשר לראות לפי התגובה שלו מה העיקר:

אם אמר – "מה אני טמא?!" – העלם הטומאה עיקר וחייב,
אם אמר – "מה אני במקדש?!" – העלם המקדש עיקר ופטור.

אך רבינא חולק – גם אם אמר אחד מהם, ייתכן ששניהם שווים אצלו ורק הזכיר אחד מהם.

(יט. 6-)

ד. הידיעה: כדי לחייב צריך ידיעת ודאי ולא ידיעת ספק

ולכן אם היו שני שבילים שבאחד מהם טומאה –

אם נכנס באחד מהם ואז נכנס למקדש – פטור, כי זאת ידיעת ספק.

אם נכנס בשניהם – נראה לגבי זה שני מקרים בברייתא:

מקרה א – נכנס לשניהם אחד אחרי השני ואח"כ נכנס למקדש –

ת"ק + רבנן בדעת ר"ש – חייב,

כשנכנס ידע שהוא ודאי טמא, ורק לא ידע אם מהשביל הראשון או השני.

ר"ש בר"י בדעת ר"ש – פטור,

למה, הרי כשנכנס ידע שהוא ודאי טמא?

עונה רבא – מדובר שכשהלך בשני שכח שהלך בראשון,
כך שאמנם מצד האמת – היה ודאי טמא, אך הוא חשב שזה רק ספק,
לכן זה לא "ידיעת ספק" אלא "מקצת ידיעה", ובזה נחלקו:

ת"ק – זה נחשב ידיעה וחייב

ר"ש ב"י – ר"ש – לא נחשב ידיעה ופטור.

(יט: 7+)

מקרה ב – נכנס לראשון ואז למקדש, נטהר לגמרי, ואז נכנס לשני ולמקדש –

ר"ש (לפי כולם) – פטור
שהרי בכל כניסה ידע שהוא רק ספק טמא (ידיעת ספק)

רבנן – חייב

והרי בכל כניסה זה היה רק ידיעת ספק?

רי"ח – כאן עשו ספק ידיעה כידיעה

קשה – למה לגבי חטאת אמר שידיעת ספק לא מחלקת?

תשובה – צריך לחלק בין ידיעה בחטאת לידיעה בעולה ויורד:

בחטאת יש מקור מפורש לידיעה – "אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" – לכן צריך ידיעת ודאי.

בעולה ויורד יש רק דרשה – "ונעלם", מכאן שלפני כן היתה ידיעה – וכאן מספיק ידיעת ספק.

ר"ל – הברייתא כרי"ש שלא צריך ידיעה!
(שכיוון שדורש את הכפלות של "ונעלם" להעלם טומאה והעלם קודש – לא נשאר לו מקור ללמוד שצריך ידיעה לפני).

            קשה – למה לגבי חטאת אמר שידיעת ספק כן מחלקת לפי רבי?

תשובה – אכן יכל להעמיד כרבי,
אלא שרצה לתת עוד אפשרות להעמיד כרי"ש כדי ללמד שהוא אכן לא דורש ידיעה.

והרי זה ברור מזה שלא נשאר לו "ונעלם" לדרוש ממנו?
תשובה – אולי לומד את זה לא מ"ונעלם" אלא מהלכה למשה מסיני, קמ"ל שלא.

(יט: רבע)

                                    [ביאור הקושיא על רי"ח ור"ל: והרי לגבי חטאת אמרו לכאורה להפך:

אכל ספק חלב ונודע ושוב ספק חלב ונודע –

ר"ש ב"י ור"א בר"ש – מביא אשם תלוי אחד על כל הספקות,

אך רבי – מביא קרבן נפרד על כל חטא,
כי כמו שאם בסוף כן היה יודע, ולא היה מביא אדם תלוי אלא חטאת ודאי – היה מביא חטאת נפרדת על כל חטא, כי הידיעה מחלקת, כך גם ספק הידיעה מחלקת לגבי האשם תלוי.

ונחלקו רי"ח ור"ל מה הכוונה –

רי"ח – ידיעות הספק לא מחלקות לחטאת אלא רק לאשם תלוי, וכוונת רבי הייתה: ידיעת ספק לאשם תלוי היא כמו ידיעה ודאי לחטאת, וכשם שלחטאת ידיעה ודאי מחלקת, כך לאשם תלוי ידיעת ספק מחלקת.

ר"ל – ידיעות הספק מחלקות גם לחטאת ודאי (כלומר שאם אחרי כל ספק החטאים, נודע לו שזה ודאי, אז ידיעות הספק שהיו בין לבין מחלקות ומביא חטאת על כל חטא).

הדרן עלך ידיעות הטומאה.