(עא. במשנה למעלה – עב. 6+)
חלק א – הנאה מיין נכס
א. במשנה – פועלים יהודים שקיבלו יין נסך כשכר (והסכימו לכך)
אם עוד לא נכנס לרשותם – יכולים להתחרט ולבקש כסף,
אם כבר נכנס – לא יכולים להחזיר ולקבל כסף, כי זה נחשב שהם מוכרים את זה למעסיק.
ב. בגמרא – אדם שמבקש מגוי לשלם עבורו את מס היין למלך והוא יחזיר לו
רב – "צא והפס עלי למלך – מותר", גם אם הגוי משלם מיין נסך,
רש"י – כי יכול היה לשלם כסף במקום יין.
וקשה – "עול תחתי לעוצר" – אסור.
תשובה – "עול תחתי" – אסור, כי נראה כשליח של היהודי,
אך מלטני מן העוצר" או "צא והפס" – מותר.
לסיכום, כדי להתיר יש שני תנאים:
1. שיכול היה לשלם כסף.
2. שהניסוח אינו של שליחות.
(עא. במשנה באמצע)
חלק ב – קניין משיכה אצל גוי
א. המחלוקת:
יהודי לא קונה בכסף (מחלוקת אם זה מהתורה) אלא רק במעשה קניין (משיכה, הגבהה, חצר וכד').
לגבי גוי –
בכסף קונה (כך משמע בסוגיה)
האם קונה גם במשיכה/הגבהה/חצר?
אמימר – משיכה קונה,
רב אשי – לא קונה.
ב. ראיות
A. אמימר (שקונה) – הרי גויים שולחים מתנות (שם אין כסף) ואל חוזרים בהם, כלומר קונה.
רב אשי – יכולים לחזור, אלא שזו גסות רוח.
B. רב אשי (שלא קונה) – רב הורה למוכרי היין שקודם יקבלו כסף על היין ורק אז ימדדו (שאז הגוי נוגע).
כלומר: מה שגורם ליין לעבור לרשות הגוי זה הכסף, וחשוב שהגוי לא ייגע לפני שזה נהיה שלו.
דחייה:
באמת גם משיכה קונה, ועקרונית יכלו לתת לגוי למשוך (וכך קנה) ואז למדוד, וזה בסדר. אז למה רב אמר שקודם ישלמו? כי שם לא הייתה משיכה, אלא היהודי מזג לכלי של הגוי.
והרי היה הגבהה/קניין חצר?
1. לגבי הגבהה – מדובר שהכלי על הקרקע.
2. לגבי חצר – הכלי בשטח של המוכר, וזה לפי הדעה שאין קניין חצר במצב כזה.
3. לגבי שניהם – לדעה שניצוק חיבור – אמנם הטיפות הראשונות קודם נקנו ורק אז נאסרו, אך ברגע שנאסרו הם אסרו על ידי "ניצוק חיבור" את כל היין, גם זה שעדיין בכלי של היהודי שבודאי עוד לא קנוי לגוי.
4. יש יין אסור בשוליים, כך שהיין נגע קודם בו ונאסר ורק אח"כ נכנס לאוויר הכלי ונקנה.
[וזה לכאורה לא כרשב"ג שאומר שניתן לקבל כסף על התערובת מלבד האחוזים שהיו של האיסור!
דחייה – .רב פסק כרשב"ג רק בתערובת חביות, לא בתערובת נוזלים.
C. עוד ראיות וקושיות:
1. ראיה לרב אשי שמשיכה לא קונה
הקונה גרוטאות לא יכול להחזיר אם כבר שילם – כלומר תלוי בתשלום.
דחייה (רבא) – באמת לא קונה, כי זה מקח טעות, אלא שאם שילם ומשך – לא מחזיר כי נראה כנהנה מע"ז.
2. ראיה לאמימר שמשיכה קונה – ממשנתנו
המוכר יין לגוי, אם החליטו על מחיר לליטר והגוי משך כדי למדוד – כבר לא יכול לקבל על כך תשלום כי הגוי כבר קנה.
דחייה – מדובר ששילם לו לפנ יכן תשלום סמלי.
3. ראיה לאמימר שמשיכה קונה
גוי שגנב פחות שמווה פרוטה חייב מיתה אך לא ניתן להישבון,
ואם לא ניתן להישבון משמע שזה שלו, כלומר קנה בקניין משיכה.
ניסיון דחייה – אולי לא קנה, וחייב מיתה על שיציער את הנגנב, ו"לא ניתן להישבון" הכוונה שזה כלל לא שלו לכן אין מה לדבר על הישבון.
דחיית הדחייה – אם גוי אחר גנב מהגוי הראשון גם הוא חייב מיתה, והרי אם אינו שייך לגוי הראשון מדובע שיתחייב מיתה?!
