דף סא
(סא. במשנה עד סא: סיום הפרק)
מתי חוששים שגוי נגע ביין
תזכורת מאתמול: עקרונית לא חוששים (כי חושש להיתפס)[1]. כעת המשנה מוסיפה תנאי נוסף: דווקא במקום שבו מסתובבים יהודים, ולכן הגוי חושש.
מה זה אומר שמסתובבים שם יהודים ויכולים לראות את הבית כך שהגוי יפחד להיכנס לבית עם היין[2]:
א. במשנה – יהודי שדורך את היין של הגוי בטהרה (בכשרות), יכול להשאיר את היין אצלו רק כש:
- בעיר שיש בה יהודים, מספיק שזה בבית הפתוח לרשות הרבים.
- בעיר של גויים צריך שומר יוצא ונכנס.
- שמואל – גם בעיר של גויים, אם מסתובבים שם רוכלים יהודים גם זה מספיק (כשפתוח לרה"ר). רק בעיר נעולה שאין בה כלל רוכלים צריך שומר.
- רב יוסף – גם ללא רה"ר, אם יש שכן יהודי מול הבית של הגוי,
ויש חלון מול הפתח של הבית עם היין,
או אשפה או דקל כך שיהודי עלול לעלות ולראות מעל החומה – גם מותר.
ב. בגמרא:
(ואם כבר אין פירות על הדקל – מחלוקת, כי אולי בכל זאת יעלה כדי לחפש מגבוה בהמות שנעלמו…).
- בברייתא – ישראל דר באותה חצר.
- 1.גם ישראל הדר באותה חצר זה מספיק.
- 2.אם אין יהודים שם, האם מספיק מפתח וחותם?
ג. הרחבה לגבי הברייתא הנ"ל:
רישא – שכר בית מגוי ושם שם יין –
רישא דרישא – אם ישראל דר באותה חצר – מותר.
סיפא דרישא – ישראל גר בחצר אחרת – צריך מפתח וחותם[3].
סיפא – המקרה של משנתנו: עושה יין מהענבים של הגוי ומשאיר בבית הגוי –
רישא דסיפא – אם ישראל דר באותה חצר – מותר (כך הגרסה לאחר התיקון של ר' יוחנן).
סיפא דסיפא – במקרה הנ"ל, אם ישראל גר בחצר אחרת:
ר"מ – למרות שיש מפתח וחותם – אסור,
חכמים – צריך שומר (או ממונה שלא בא לקיצין (לא בזמנים קבועים))
ועכשיו נבין:
a. המקרים ברישות ברורים – אם יש שם יהודי בחצר מותר.
b. המקרים בסיפות צריכים ביאור: למה בסיפא דרישא מפתח עוזר ובסיפא דסיפא לא?
ראשונים: כי ברישא היין של היהודי ובסיפא של הגוי, והוא פחות פוחד לגעת ביין של עצמו.
c. על מה חכמים מדברים?
אם על הסיפא דסיפא – הרי גם ר"מ אסר והצריך שומר/ישראל מסתובב, אז מה הם באו להוסיף?
אם על הרישא דסיפא – הרי רי"ח תיקן ואמר שמספיק ישראל בחצר, לא סביר שחכמים מחמירים שם.
אלא על הסיפא דרישא – כלומר לדעתם גם במקרים של הרישא (שהיין של יהודי) לא מספיק מפתח וחותם אלא צריך ישראל מסתובב שם/שומר.
לסיכום – הברייתא הוסיפה שתי נקודות:
ת"ק – ביין של יהודי כן (רישא), ביין מענבים של גוי לא (סיפא).
חכמים – גם לא ביין של יהודי (כלומר גם ברישא לא).
(סא: באמצע)
ד. חשש ל"גומלין": ר"ש במשנתנו – רשות עובדי כוכבים אחת היא
כלומר, במקרה של משנתנו (הענבים של הגוי והיהודי עשה מהם יין והשאיר אצל הגוי) – אם אין שם יהודים מסתובבים אז אסור.
אבל מה לגבי אם יעבירו את היין לגוי אחר? כאן החשש קטן יותר, כי הגוי השני לא רוצה להיתפס עליו כגנב (זה לא היין שלו, וזה אפילו לא ממש של יהודי, זה יין של גוי אחר). אבל מצד שני – אולי חוששים לגומלין, כלומר שהגוי האחר ייתן לגוי הראשון להיכנס ולגעת, כדי שיום אחד הוא ישיב לו כגמולו.
ולגבי זה יש שני הסברים בשם זעירי למה התכוון ר"ש:
רב יהודה – ת"ק חושש לגומלין ורשב"א מקל ולא חושש.
רב נחמן להפך – ת"ק לא חושש לגומלין ורשב"א מחמיר וחושש. וכן בברייתא.
ובמקרה שהגוי הראשון הוא המשנה למלך (פרזק רופילא) והשני הוא האריס שלו –
חשבו החכמים לומר שכאן יש להקל לפי כולם (כי אין סיכוי שיום אחד יקרה מקרה הפוך שבו האריס ישים אצל המשנה למלך).
אך רבא אמר להפך – כאן יש להחמיר לפי כולם, כי האריס לא יגיד למשנה למלך לא להיכנס ולנסך, כי הוא פוחד ממנו.
(סא: 3-)
ה. גוי שנתפס בין החביות
נזכיר: בדף הקודם ראינו שאם גוי נכנס לרשות היהודי ליד בור המים – מותר, כי שם ודאי מסתובבים שם יהודים (זה הרשות של היהודי) ולכן הוא יחשוש לגעת.
עכשיו מביאה הגמרא מקרה דומה עם הגבלה להיתר:
היו חביות של יהודי ברחוב העיר, ולידם חביות של גוי, והגוי הסתובב בין חביות היהודי.
רבא –
אם "נתפס עליו כגנב – מותר", כלומר שזהו אדם שחושש מהמלכות, לכן סביר שלא נגע.
אם לא, למשל אדם אלים או בעל קשרים – אסור.
[1] אלא אם כן זה גת די יבשה, ואלא אם כן היהודי חייב כסף לגוי והיין הוא משכון.
[2] כלומר שגם אם החבית בחדר פנימי שלא נראה מבחוץ, כיוון שהגוי חושש מעצם הכניסה לבית. והראב"ד חולק ודורש שיהודים שמסתובבים שם יוכלו לראות את החבית עצמה.
[3] לרוב הראשונים זה מועיל גם כשאין שום יהודים בעיר, לרש"י משמע שזה דווקא אם יש יהודים אלא שהם בחצר אחרת.
