סנהדרין מו – תלמוד בבלי דף יומי

Download

(מה: במשנה – מו: 10-)

המשך דיני סקילה

חלק א – תלייה לאחר הסקילה

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי…"

(דברים כא, כב-כג).

1. באילו חטאים תולים?

ר"א – כל הנסקלים

חכמים – רק מגדף ועובד ע"ז (ובהמשך משמע שגם מכשפה).

            הסבר המחלוקת:

            בפסוק יש הרחבה – כל מי שיש לו משפט מוות, ואז צמצום – קללת אלוקים.

            [במקרה רגיל כזה יש שתי אפשרויות לדרשה –

ריבוי ומיעוט – רק מה שממש דומה לפרט – ע"ז, ששניהם בסקילה ושניהם כופרים בעיקר.

כלל ופרט – רק מה שבפרט (רק מקלל)

            אולם כאן, כיוון שהצמצום רחוק מההרחבה, זה מאפשר להרחיב יותר]:

                        ר"א: ריבוי מיעוט – מספיק גם דמיון כללי יותר – כל הנסקלים.

רבנן: כלל ופרט – גם מה שממש דומה לפרט – מקלל וע"ז, ששניהם בסקילה ושניהם כופרים בעיקר.

2. תליית אישה

את האיש תולין עם הפנים לעם,

את האישה:

ר"א – תולין, אך עם הפנים לעץ (שלא לבזותה)

רבנן – לא תולין כלל.

            A. מקור:

1. "וְתָלִיתָ אֹתוֹ" – ולא אותה.

דחייה – נצרך ללימוד שתולין בלא בגדים.

1. 2."וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא" – ולא באישה.

ומה ר"א לומד מזה?

לרבות שתולין גם בן סורר ומורה.

(יש שני מיעוטים לבן סורר – "באיש" ולא קטן, "חטא" – שחטא כבר ולא שנהרג על שם סופו, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות).

            B. ההוכחה משמעון בן שטח

אמר ר"א – והרי שמעון בן שטח תלה 80 מכשפות ביום אחד,
ענו לו – שם זו הייתה הוראת שעה מיוחדת, הראיה: במצב רגיל אסור לדון שניים ביום אחד.

                        דיונים על זה:

1. על האיסור לדון שניים ביום אחד למיתה.

רב חסדא – אם זו אותה מיתה – דנים.

            דחייה – והרי המכפשות היו כולן באותה מיתה (סקילה).

תיקון – אם זו אותה עבירה ואותה מיתה – דנין.

(ואין לדחות שהמכשפות היו כולם אותה עבירה – כי יש כל מיני עבירות של כידוף, אוב ידעוני וכו' (רש"י).

דחייה מברייתא – אפילו נואף ונואפת לא דנים ביום אחד, וזה אותה עבירה ואותה מיתה.

תירוץ – מדובר שם בשתי מיתות, כגון בת כהן שזנתה, שהיא בשריפה והוא בחנק.

1. b.על האפשרות לשנות בהוראת שעה

רבי אליעזר בן יעקב בברייתא: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה (ראשונים: ואפילו ללא עדות כשירה או התראה). 'דוגמאות: הוציאו להורג אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והלקו אחד שבא על אשתו במקום גלוי.

(מו. במשנה וגמרא)

3. על איזה עץ

לא תולים עץ שעדיין מחובר –

מקור: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ…",
ודורשים:
1. גם את העץ עצמו קוברים.
2. יש היקש בין הנבלה לבין העץ:
כמו שהנבלה רק מחוסרת קבורה, כך גם העץ, ולא שיהיה מחוסר קציצה.

איך מציבים את העץ –

חכמים – מעמידים עץ בצורת ך, ותולים באמצעות הידיים.

ר' יוסי – משעינים עמוד על הקיר, כי צריך שגם לא יהיה מחוסר תלישה.

4. מתי תולים ולכמה זמן

ברייתא – קודם הורגים ואז תולים – "וְהוּמָת וְתָלִיתָ", שלא כמו שעושים המלכויות,
ואת התלייה עושים סמוך לשקיעה ומיד מסירים – אחד קושר ואחד מתיר – "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ".

ולמה אסרה התורה להלין את נבלתו? "כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי", כלומר:

1. במשנה – "מפני מה זה תלוי – מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל" – מי שרואה מזכיר את חטאו, וכך שוב ושוב מזכירים את זה שאדם קילל את השם.
2. ר"מ במשנה – "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי!" – הקב"ה עצמו מצטער בזמן שהאדם תלוי.
3. ר"מ בברייתא – "משלו משל למה הדבר דומה – לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! ציווה המלך והורידוהו" – האדם נברא בצלם אלוקים, וזה חילול ה' כשהוא תלוי.
4. "קבור".
   דחייה – אולי רק שצריכים לשים בארון.
5. 2."תקברנו" – שזה דווקא באדמה
   דחייה – אולי לא לומד מהכפלות.
6. ומכך שכתוב שאבותינו ומשה רבינו נקברו, וכן אביה בן ירבעם נקבר ושאר הרשעים לא – לכאורה מכאן שזה דבר רצוי.
   דחייה – כי אולי זה פשוט היה המנהג.

הסבר – כבד עלי בראשי וזזועי. איך זה נכנס ללשון:
אביי – "קל אינו",
רבא –"קל עלי" ראשי – לשון סגי נהור ל"כבד עלי".

והרי "קללת" כבר נצרך ללמד שתולים רק את המקלל ואת הדומים לו (כדלעיל)?

            כיון שלא כתוב מקלל אלא קללת – ניתן לדרוש גם את הנ"ל,
ומזה שלא כתוב "קלת" אלא "קללת" ניתן לדרוש גם שזה המקלל ודומיו.

(מו: באמצע)

חלק ב – מצוות קבורה ובל תלין

א. המקור לבל תלין ומצוות קבורה בשאר מתים

A. במשנה וכן רי"ח רשב"י – בכל מת אסור להלין ויש מצווה לקבור.

            גירסה א – זה ממש מהתורה:

"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" – מהכפלות של "קבור תקברנו" מרבים גם שאר מתים ללאו ולעשה.           

גירסה ב – זה רק רמוז בתורה (הן העשה והן הלא, ר' יונה), שהרי בפשט זה לגבי הורגי בי"ד.

B. כששאל שבור מלכא את רב חמא מה המקור לקבורה, רב חמא שתק.
ולמה שתק?

וקצת קשה – שכאן ברור לגמרא שזה מתייחס גם לשאר מתים, וכל הדיון הוא האם באמת חייבים דווקא באדמה.

(מו: שליש תחתון)

ב. למה קוברים – מה העיקר: משום בזיון או משום כפרה?

בזיון –אם לא יקברו משפחתו מתבזה (רש"י) או כל המין האנושי (רמב"ן).
כפרה – עצם הקבורה באדמה היא מעשה סמלי של השפלה וזה מכפר (אין הכוונה לביזיון, שהרי לא להיקבר זה עוד יותר בזיון).

דיון דומה לגבי הספד נראה בדף הבא.