לרפואה שלימה לחייל חגי בן רונית הי"ו, יחד עם שאר החיילים שנפצעו
להקדשת שיעור ליחצו כאן
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי, מנחות דף כא
(כא. רבע עליון עד כב. 3+)
חלק א – דם
א. אתמול שני מקורות שדם לא צריך מלח –
- בברייתא א (כ.) – "מעל מנחתך" ולא על הדם.
- בברייתא ב (כא.) – רי"ש בן ריחב"ב – יש כלל פרט כלל שבין השאר מלמד שרק דברים שנשרפים באש המזבח צריכים מליחה.
מקשה הגמרא – הרי גם בלי מקור ברור שלא צריך מלח, כי אמר זעירי – אם מולחים אותו נחשב כמו בישול וכבר לא ראוי למזבח,
(וממילא לא עוברים על אכילתו, כי האכילה תלויה במזבח – "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם…" (יז, יא))
תשובות –
- אם שם טיפת מלח זה עדיין ראוי למזבח,
ולכן צריך מקור שגם טיפה לא צריך לשים. - על פי אביי בסעיף הבא אפשר לתרץ:
זה פסול רק בחטאות הפנימיות, אבל בחיצוניות ובחולין זה עדיין דם, ולכן צריך לימוד שגם בשאר לא שמים מלח.
(כא. שליש)
ב. גופא – זעירי – דם שבישלו אינו ראוי למזבח והאוכלו פטור
איתיביה אביי – הקפה (הקריש) את הדם בחום ואכלו – האוכלו חייב
תשובות:
- רבא –
חימם באש (זעירי) – אינו דם, חימם בשמש (הברייתא) – עדיין דם (אם יערבב מים וירכך)[1]
דחייה – הרי בזמן שהתקשה נדחה מהמזבח, ולכן נשאר דחוי (וכפי שאמר גם רי"ח לר' מני).
- אביי (ורבא מסכים) –
בדרך כלל דם שחומם נחשב דם (כברייתא) – ולא משנה איך חומם, גם בחטאת חיצונה, וגם בחולין (כי ראוי לעבודה כחטאת חיצונה) –
רבא-רב חסדא – מקור: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה…" (ד, ל – לגבי חטאת) – דם קרוש ראוי ללקיחה ונתינה.
ואילו זעירי דיבר רק על חטאות פנימיות, שלא נחשב דם –
מקור: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה…" (ד, ו) – כי אינו ראוי לטבילה והזאה.
ולגבי מי שאוכלו:
לזעירי – האוכלו פטור
רבא – האוכלו חייב, אפילו שהוא של פנימית, כיוון שראוי לחיצונית – האוכלו חייב.
ומרחיב רב פפא – לפי זה – אפילו דם חמור שקרש האוכלו חייב – כי יש דם דומה שראוי לעבודה.
(כא. רבע תחתון)
ג. אגב – עוד אמירה של זעירי על דם – דם חוצץ, בין לח בין יבש.
מיתיבי – דם לח לא חוצץ?
תשובה – תלוי כמה זה לח –
לח ממש – לא חוצץ
לח דביק (סריך) – חוצץ
(כא. 11-)
חלק ב – עוד דינים במליחת קרבנות
הפסוק (ב, יג) –
"וְכׇל־קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח,
וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,
עַל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
אתמול דרשנו את קרבן ומנחה, היום נדרוש את השאר:
- "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – לגבי כמה מלח צריך,
שיכול "תבונהו", תלמוד לומר תמלח.
מה היתה הווה אמינא ומה המסקנה:
- a. ההווה אמינא שצריך הרבה (רבה בר עולא – מלשון תבן בטיט, אביי – מלשון בניין)
והמסקנה שלא צריך הרבה.
אך דוחים – זה לא נכנס ללשון.
- b. רבא ורב אשי – ההווה אמינא שמספיק קצת (מלשון תבונה – שמספיק לאדם קצת תבונה),
והמסקנה שצריך יותר (אבל לא יותר מדי – לשים על שני הצדדים)
(אביי – וכן בהכשרת בשר מהדם לפני הבישול – לא צריך הרבה מדי ולא פחות מדי).
- "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – שלא במי מלח אלא במלח ממש.
- "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח… תַּקְרִיב מֶלַח" – לגבי סוג המלח:
מצד אחד "וְלֹא תַשְׁבִּית" – שעדיף ממלח שאינו שובת (כלומר מלח סדומית (מלח ים דק) שאוספים אותו כל השנה
מצד שני "תַּקְרִיב" – שאם אין מלח סדומית אפשר מלח איסתרוקנית (מלח שחוצבים, והוא גס יותר).
- עוד דרשות מ"תַּקְרִיב" –
- a. תקריב – שבדיעבד מספיק כלשהו, אפילו גרגיר (לפי הפיסוק של הרמב"ם בגמרא)
- b. מכל מקום (אפילו מחו"ל)
- c. אפילו בשבת ובטומאה (בקרבנות ציבור שקבוע להם זמן)
(למה שנחשוב שאסור בשבת?
רשב"א 2 – כי זה מכשיר את הקרבן להקרבה, ונחשב תיקון.
(כא: 1+)
חלק ג – מעילה ושימוש במלח
הקדמת שתי ברייתות מאמצע הסוגיה – נתחיל בשני:
(כא: 4 שורות אחרי האמצע ועד השורה הרחבה ה1)
- דתניא – מי משלם על המלח – הבעלים או הציבור
הברייתא מתבלטת –
האם ללמוד מהלבונה, שהבעלים משלם
סברא – כמו שהלבונה באה בכלי אחד עם המנחה, כך גם המלח
או ללמוד מהעצים, שהציבור (המקדש) משלם,
סברא – כמו שהעצים באים בכל הקרבנות (ולא רק מנחות), כך גם המלח
תשובה – הציבור משלם,
מקור – גז"ש מלחם הפנים שהמקדש כמובן מממן: לגבי המלח – "ברית מלח עולם היא", לגבי לחם הפנים – "מאת בני ישראל ברית עולם".
(עכשיו שאנחנו יודעים שהצבור משלם, נראה בהקדמה הבאה איפה המלח לכל זה היה, ועוד דבר שבשבילו השתמשו במלח הציבורי)
(כא: 10+ ל7 שורות)
- דתניא – היו שלוש ערימות של מלח במקדש –
- A. למליחה לפני ההקרבה –
על כבש המזבח – למליחת איברי הקרבנות לפני השלכתם מהכבש אל האש
בראש המזבח – למליחת שאר הדברים שמקריבים מראש המזבח (קומץ, לבונה, קטורת ועוד)
- B. למליחה אחרי ההקרבה –
בלשכת המלח – למליחת עורות הקודשים שהכהנים קיבלו לפני שהם לוקחים אותם הביתה.
(כא: מהשליש העליון לשורה 2 ברחבות)
- האם הכהנים השתתפו במחצית השקל (שקלים א, ד) –
בן בוכרי – לא חייבים
(אבל אם יביא הוא לא חוטא בהבאת חולן לעזרה,
ולמה לא? הרי הוא חושב שזה מחצית השקל וזה טעות וזה לא יתקדש?
תשובה – הוא יודע שלא חייב, ומכוון להקדיש למרות זאת.
רי"ח בן זכאי – חייבים
אלא שהכהנים היו דורשים דרשה מוטעית לטובת עצמם,
שאמרו שכשכהן מביא מנחה – אז לא קומצים אלא היא מוקרבת כליל (ו, טז),
וכיוון שיש מנחות ציבור שאוכלים אותם (העומר, שתי הלחם ולחם הפנים),
אם נשתתף במחצית השקל – זה בעצם גם מנחה של כהן – ולא יוכלו לאכול אותם!
[הגמרא בירושלמי (שקלים א, ג) מבארת את טעותם:
הדין שמנחת כוהנים מוקרבת כליל זה רק במנחת יחיד, אבל כאן הם נותנים את הכסף לציבור וזה מנחת ציבור].
(עכשיו נחזור להתחלה – כא: 1+)
א. ת"ר – מעילה במלח שמיעוד למליחה לפני ההקרבה
- בזמן שהמלח בערימות לפני המליחה – זה קודשי בדק הבית ויש מעילה (מקדש דוד)
- אחרי שמולחים והמלח על האיברים – זה הופך לקודשי מזבח וזה מעילה
והרי גם כאן כבר נעשית מצוותו?
אלא שיש לימוד שבכ"ז יש מעילה – "וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה׳ וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה׳״ (יחזקאל מג, מד) – המלח על הקרבן מוגדר גם הוא כעולה.
- אחרי שמלחו, אם המלח נפל מהאיברים – כבר אין מעילה כי כבר נעשית מצוותו.
(כא: 5+)
ב. תנן התם (בשקלים) – למרות שהמלח של המקדש כאמור הוא הקדש – התנו על המלח שהכהנים יכולים להשתמש בו,
שמואל – משתמשים לקרבנם, אבל לא לאכילה
פירוש א –
כן לקרבנם – למליחת הקרבנות לפני ההקרבה,
לא לאכילה – לטיבול בשר הקרבן אחרי ההקרבה
קושיות:
- למה לא יכולים לטבל את הבשר?
הרי ראינו שיכולים למלוח את עורות הקרבנות אחרי ההקרבה! (דתניא, כאן מובאת הברייתא השנייה מההקדמה)
(כא: 5 לפני האמצע, נדלג על הפירוש השני, אל הקושיא השנייה על פירוש א, הכי נמי מסתברא באמצע כא:)
- רבינא – למה צריך תנאי מיוחד שיוכלו למלוח את קרבנם,
הרי ראינו שהמקדש מממן את מליחת הקרבנות (דתניא, וכאן מביאים את הברייתא הראשונה מההקדמה)
(שורה רחבה 1)
עונה רב מרדכי – המשנה כבן בוכרי שכהנים לא משלמים מחצית השקל, ולכן המקדש מממן מלח לציבור אבל לא לכהנים,
ולכן צריך תנאי מיוחד שיממן גם לכהנים.
(חזרה מכב. 3+ לכא: באמצע)
פירוש ב –
ברור שמשתמשים במלח הציבור גם לפני ההקרבה למליחת הקרבן
וגם אחרי ההקרבה לצורך טיבול.
אלא הכוונה:
כן לקרבנם – לטיבול בשר הקרבנות אחרי ההקרבה
ולא לאכילה – לטיבול בשר של חולין.
למה שיהיה בשר חולין במקדש? (ע"פ תוס' בתמורה כג.)[2]
תשובה – כי אם אין בקרבן מספיק, צריך לאכול איתו חולין כדי שהקרבן יאכל על השובע, אך לחולין האלו לא שמים מלח משל המקדש.
המקור שצריך על השובע – ברייתא (שהגמרא מצטטת רק חלק קטן) –
וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ –
יֹאכְלוּהָ – כשיש מספיק, אוכל רק אותה, שלא יגיע לנותר
יֹאכְלוּ – כשאין מספיק אוכל גם חולין, שתאכל על השובע.
(הגענו לאמצע כא:, את השאר ראינו)
[1] לא ברור האם בשלב הזה התכוונו שזה דם אפילו כשזה עדיין קרוש (כיוון יש פוטנציאל לרכך) או רק אם ירכך בפועל. בר' מני בהמשך משמע שהתכוון לשאול גם כשעדיין קרוש. בכל אופן – למסקנה זה לא משנה כי זה דחוי בכל מקרה.
[2] שהגמרא לא שאלה שיש איסור להכניס חולין, אלא פשוט – למה שיהיה חולין?
