לרפואת צבי יעקב בן שמאי הי"ו
בתוך שאר חולי ישראל
להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי, זבחים קיט
(קיט. 5+ עד קיט: 11-)
חלק א – תקופת נוב וגבעון
א. מקור שהותרו הבמות
דברים יב:
ח – לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו – היתר הבמות בגלגל).
ט – כִּי לֹא־בָאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה (שילה) וְאֶל־הַנַּחֲלָה (ירושלים) – שאז יהיה איסור הבמות.
ומזה שהתורה הפרידה בין המנוחה לנחלה – משמע שביניהם יש עוד תקופה של היתר הבמות (נוב וגבעון).
ב. בתקופת נוב וגבעון – אוכלים קודשים קלים ומעשר שני בכל ישראל (גירסת רש"י)
ושואל ר"ל – מילא קודשים קלים, כי כיון שמקריבים בכל הארץ אז גם אוכלים בכל הארץ, אבל מע"ש אינו קרבן, למה נאכל בכל הארץ?
תשובות:
- גזירה שווה בין מע"ש והארון,
ולכן כשאין ארון אין צורך לאכול שם מע"ש (הארון לא היה במשכן אלא בקריית יערים ואז בעיר דוד).
פסוקי הגז"ש:
במע"ש – "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם… ואכלתם שם לפני ה'" (דברים יב, ו-ז)
ובארון – "ושמת שם את ארון העדות" (שמות מ, ג)
דחייה – אם כן אז שגם קודשים קודשים ופסח לא יצטרכו את משכון נוב וגבעון, כי הרי גם הם בפסוק של מעשר שני שבו כתוב "שם".
- המשנה כרוב הדעות שבתקופת היתר הבמות – היחיד לא מקריב חובות גם לא בבמה הגדולה (פירטנו בדף קיז)
וממילא – לא מקריב מעשר בהמה, כי זה חובה
ויש היקש בין מעשר מהמה למעשר שני,
ולכן גם מעשר שני לא שייך למשכן, אלא נאכל בכל ישראל.
[ואילו לר"י שחולק ואומר שהיחיד כן מקריב חובות
אז אכן יצטרך לאכול מעשר שני ליד המשכן (בכל הרואה).
אפילו שזה לא "בירה" (אין ארון)?
תשובה – כן].
(קיט. שליש תחתון)
חלק ב – כל התקופות בארץ – הגלגל, שילה, נוב וגבעון וירושלים
דברים יב:
ח – לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו – היתר הבמות בגלגל).
ט – כִּי לֹא־בָאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה (שילה) וְאֶל־הַנַּחֲלָה (ירושלים) – שאז יהיה איסור הבמות.
נראה 4 דעות לגבי מה זה מנוחה ונחלה:
ברייתא א –
רבנן (ומשנתנו כאמור): מנוחה – שילה, נחלה – ירושלים
מקור שנחלה זה ירושלים – "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר" (ירמיהו יב)
ר"ש להפך – מנוחה – ירושלים, נחלה – שילה
מקור שמנוחה זה ירושלים – "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ" (תהלים קלב).
הערות:
- אין נפק"מ מעשית בין רבנן לר"ש,
אלא לשניהם: גלגל – היתר הבמות, שילה – איסור, נוב וגבעון – היתר, ירושלים – איסור. - קשה – למה הפסוק מזכיר קודם את ירושלים (מנוחה) ורק אח"כ את שילה (נחלה)?
תשובה – הכוונה: לא רק שלא באתם לירושלים, אלא אפילו לא לשילה.
(קיט. 3-)
ברייתא ב –
רי"ש (לחומרא) – שניהם שילה
ויוצא שאין מקור להיתר של נוב וגבעון בין שילה לירושלים,
כלומר – משילה והלאה יש איסור הבמות.
רשב"י – שניהם ירושלים
ויוצא שעד ירושלים יש היתר הבמות.
סיכום הדעות –
גלגל – היתר,
שילה, נוב וגבעון –
רבנן ור"ש 1 – שילה איסור, נוב וגבעון מותר
רי"ש – שניהם אסורים
ר"ש 2 – שניהם מותרים
ירושלים – איסור
דיונים:
- A. קושיות:
- לדעות בברייתא ב (שהם אותו דבר) – למה הפסוק מפריד ביניהם? קשיא.
- למה נקרא מנוחה ונחלה –
אם שניהם שילה –
מנוחה – נחו מהכיבוש
נחלה – ששם חילקו את הנחלות.
אם שניהם ירושלים –
מנוחה – שהארון נח שם.
נחלה – נחלת עולמים.
- לכל הדעות שאוסרות בשילה – איך מנוח הקריב קרבן בבמה?
תשובה – זו היתה הוראת שעה.
- B. ברייתא שבה רי"ש הודה לר"ש 2 – ששניהם ירושלים.
(קיט: שליש עליון)
חלק ג – המשך המשנה: הקדיש קרבן בתקופה א והקריב בחוץ בתקופה ב
תזכורת: בזמן איסור הבמות – אם עבד בחוץ עובר על עשה + לאו (כרת).
הפסוקים (ויקרא יז):
שחיטה בחוץ –
הקדיש בזמן איסור הבמות –
א-ב וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כׇּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לֵאמֹר.
ג – אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
ד- כרת – וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
הקדיש בזמן היתר הבמות[1] –
ה- עשה – לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם.
ז– לאו – וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
הקטרה (העלאה) בחוץ –
ח – העלאה – וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ-זָבַח.
ט – כרת – וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.
המשנה
הקדיש כשהיה אסור, והקריב בחוץ כשמותר – יש ביטול עשה, אבל אין לאו
הקדיש כשהיה מותר, והקריב בחוץ כשאסור – יש ביטול עשה + לאו, אבל בלי כרת.
- A. המקור שאין כרת (מדף קו) כשהקדיש בזמן ההיתר ושחט בזמן האיסור –
כי פסוקים ה-ו מדברים על הקדיש בזמן היתר הבמות,
ושם לא מוזכר כרת.
- B. האם גם בהקטיר בחוץ במקרה זה אין כרת?
רב כהנא – יש כרת,
כי פסוק ח (פסוקי הכרת של העלאה) מתחיל ב"וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר",
וזה כאילו כתוב "ועליהם" – כלומר גם אותם אלו מפסוקים ו-ז (שהקדישו בזמן ההיתר) – אם יקריבו בחוץ יש כרת.
דוחה רבה – אין כרת:
- כתוב "ואליהם" ולא "ועליהם".
- ברייתא מפורשת של ר"ש שחוזר על הדינים של המשנה (שאין כרת), אבל לא מדברת על הקרבה (כמו במשנה, שזה ביטוי כללי ויכול להתפרש גם לשחיטה), אלא על העלאה.
(קיט: מתחת לאמצע)
חלק ד – ההבדלים בין במה קטנה לגדולה – בבמת יחיד אין:
- סמיכה – "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה…" (ויקרא א, ג-ד).
- שחיטה בצפון (בק"ק) – "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'…" (שם יא).
- שתיים שהן ארבע (בעולה ושלמים) – "וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שם ה)
- הנפת חזה ושוק – "וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא יד, יב) – לגבי הנפת כבשי עצרת, ומשם נלמד גם לשאר הנפות כמו הנפת חזה ושוק של שלמים).
- הגשת המנחה (לרבנן שיש מנחות) – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ז, זה לפי גירסת רש"י, בגירסה שלנו מובא פסוק אחר).
[האם יש מנחה בבמה: לרבנן – יש מנחה, לר"י – אין.
- A. המקור של ר"י – ויקרא יז, ה – "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם",
כאמור – הפסוק עוסק בהקדיש בזמן היתר הבמות (שאז היה מותר לזבוח על פני השדה), אבל מקריב בזמן איסור הבמות.
והמילה "אוֹתָם" מיותרת, ובאה ללמד – דווקא זבחים ולא מנחות.
- B. רב ששת מרחיב – אותה מחלוקת יש גם לגבי עופות,
כי מהמקור של ר"י אפשר למעט גם עופות. - כהנים – "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא יז, ו) – ומזה לומדים גם לשאר עבודות.
- בגדי שרת – "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות כט, ל)
- כלי שרת – "וְלָקְחוּ אֶת־כׇּל־כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל־בֶּגֶד תְּכֵלֶת…" (במדבר ד, יב)
- ריח ניחוח (האיסור לצלות את הבשר לפני שמעלים על המזבח, כדי שיעשה ריח כשמעלים אותו) – "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא יז, ו הנ"ל).
- מחיצה בדמים – הבדלה בין החצי העליון לתחתון של המזבח, כי בבמה יחיד זה לא משנה אם זורק למעלה או למטה.
"…וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז, ה) – "המזבח" מדגיש שזה דווקא במזבח שבמשכן.
- רחיצת ידיים ורגליים – "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקׇרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ…" (שמות מ, לא-לב).
[1] זה לפי החלוקה שראינו בדף קו
