זבחים צג – שיעור דף יומי

(צב: 4- עד צג: במשנה)

המשך דיני כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת

(דילוג לצג. שליש תחתון)

א. דם פסול –

הקדמות:

1. A. באותם פסוקים גם ראינו שכלי שבישלו בו חטאת צריך מירוק ושטיפה

בניגוד לדם שניתז – שזה דווקא בחטאת,
הדין של מירוק ושטיפה זה גם בשאר הקרבנות.

באיזה קרבנות –
ר"ע – גם בקודשים קלים (אבל לא בתרומה)
ר"ש – רק בקודשי קודשים.

1. B. יש שני מצבים בפסול הדם –

היתה לה שעת הכושר – הדם היה ראוי ורק אח"כ נפסל, למשל לינה/טומאה),

לא היתה לה שעת הכושר – לא היה שלב שהדם היה כשר, למשל נשחטה חוץ לזמנה/מקומה או כהן פסול קיבל את הדם.

ולענייננו – האם דם פסול מצריך כיבוס –

ר"ע – תלוי באיזה פסול –
היתה שעת הכושר – צריך כיבוס,
לא היתה שעת הכושר – לא צריך כיבוס.

מקור – יש רק מיעוט אחד,
כי מהמיעוט השני לומד לגבי מירוק ושטיפה (שלמרות שגם בקודשים קלים צריך מירוק ושטיפה, בתרומה לא צריך)

רבנן (במשנה ובברייתא) ור"ש – בכל מקרה לא מצריך כיבוס –

מקור – כי יש שני מיעוטים –

1. פסוק כב – כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ…
   2. פסוק כג – וְכׇל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד

(ולא צריך את המיעוט לאפוקי תרומה, כי זה ברור (שהרי לדעתו אפילו בקודשים קלים לא צריך).

(חוזרים מהמשנה בצג. לצב: 4-)

ב. שואל לוי – ניתז מבגד לבגד – האם גם הבגד השני צריך כיבוס?

(מתוך הנחה שדם פסול לא מצריך כיבוס)

צדדי השאלה: האם אחרי שהותז על בגד אפשר עדיין לאסוף אותו ולזרוק על המזבח (כשר – מצריך כיבוס) או לא (פסול – ולא מצריך כיבוס)?

עונה רבי – גם השני טעון כיבוס –

כי הרי כאן היתה שעת הכושר,
אז הנחת היסוד של השאלה היא כרבנן – שגם בהיתה שעת הכושר מצריך כיבוס,
אבל אני (רבי) כר"ע שפסול כזה עדיין מצריך כיבוס, ולכן גם אם נאמר שזה פסול – לא צריך כיבוס.

(צג. 1+)

ג. שואל רמי בר חמא – ניתז על בגד טמא –

האם כשטומאת הדם והמגע בבגד "באין כאחד" זה נחשב כאילו הדם כבר היה טמא ולא מצריך כיבוס (לפי רבנן שדם טמא לא מצריך כיבוס)?

עונה רב חסדא – "באין כאחד" זאת מחלוקת תנאים, לפי ההסבר של אביי במי חטאת:

האם אפשר לטהר עם מי חטאת שנטמאו?
ר"א – כן, שהרי מטהרים גם נידה.
רבנן – לא, וא"א ללמוד מזה שמטהרים נידה, שהרי שם המים היו טהורים עד שנגעו בה, איך מזה אתה רוצה ללמוד למקרה שהמים היו טמאים עוד לפני כן?

במה נחלקו (מה ר"א יענה לרבנן) –

(צג. 9+)

1. לפי ר"א גם שם המים היו טמאים לפני כן

רבה – כי נטמאו באוויר,
כי סובר כר"ע שיש חומרא שכשמי חטאת עוברים מעל האישה באוויר – הם נטמאים מהאוויר.

דוחה אביי – גם ר"ע מטמא רק כשהכלי עבר מעל (שמא יניח) אבל לא כשמי ההזאה עברו מעל (שהרי כבר היזה, וכבר אין לו אפשרות להניח).

(צג. באמצע, נדלג רגע על אביי)

רבא – כי לר"א מי החטאת מטהרים בשלבים (צריך שיעור, והטיפות מצטרפות) –
הטיפה הראשונה נגעה באישה ועוד לא טיהרה (כי עדיין אין שיעור, ונטמאה, ואז כשבאה הטיפה השנייה – היא טיהרה, אפילו שהטיפה הראשונה כבר היתה טמאה).

ואילו לרבנן – לא צריך שיעור והטיפה הראשונה ישר טיהרה, ולא היה שלב שהיתה טמאה עוד קודם.

(נחזור לצג. באמצע)

2. אביי – ר"א לומד מאישה נידה כי "באין כאחד" נחשב כמו טמא מעיקרא

וממילא, אומר רב חסדא, גם אצלנו – התיז הדם על בגד טמא, הטומאה ומגע בבגד באין כאחד, ונחשב כהיה טמא מעיקרא – ולכן הבגד לא צריך כיבוס.

ואילו לרבנן – באין כאחד לא נחשב טמא לפני כן, וצריך כיבוס.

(צג. במשנה למטה)

ד. משנה – דווקא בניתז מהכלי של קבלת הדם, לא לפני ולא אחרי:

ולכן במקרים הבאים לא מצריך כיבוס:
ניתז לפני קבלת הדם (מהצוואר),
או אחרי זריקת הדם (מהקרן או היסוד)
או שנשפך על הרצפה ואספו בכלי (פסול לזריקה)
ומסיימת המשנה: "אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה".

1. A. מקור – "כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" (ויקרא ו, כ)

יִזֶּה – בראוי להזאה (ולא מהצוואר)

יִזֶּה – ולא שכבר הוזה.

1. B. מה הצורך במשפט הסיום –

"אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי" – רק מסביר את שאר המשנה.

"וראוי להזאה" – לרבות שאם נתקבל דם חטאת (פנימית) בשני כלים – פסול להזאה ואל מצריך כיבוס.

[מקומות בהם הנושא עלה:

1. ברייתא לגבי מי חטאת – שאם קיבל בשני כלים פסול,

והגמרא מתלבטת אם גם בדם חטאת פנימית פסול
(האם במי חטאת זה הלמ"ס ואז דווקא שם,
או מפסוק ("וטבל במים") – ואז גם בדם חטאת יש פסוק דומה – "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי" (ד, ו)).

2. בשם ר' אלעזר – אכן גם בדם (חטאת פנימית) פסול בשני כלים.
3. וכן בברייתא שמביא רבא מהפסוק הנ"ל.

(צג: רבע)

1. C. אגב, הברייתא הנ"ל לומדת מהפסוק הנ"ל עוד שני דינים:

וְטָבַל – ולא מספג (שלא מורח את האצבע על הדופן להוציא עוד דם)

וְהִזָּה מִן־הַדָּם – שלפני כל הזאה יטבול את האצבע, ולא שיזה שוב משאריות הדם שבאצבעו (וכן אמר ר' אלעזר).

(צג: באמצע)

קושיות:

1. היה מזה וניתזה הזאה מידו על בגד,
   עד שלא הזה – טעון כיבוס, משהזה – לא טעון כיבוס.

ומבינה הגמרא –
הכוונה שתוך כדי כל 7 ההזאות – טעון כיבוס – אפילו מהשיריים,
ורק כשסיים כל ההזאות (שאז כבר לא ראוי) – לא טעון כיבוס.

אך דוחה הגמרא –
הכוונה לגבי כל הזאה והזאה –
ניתז לפני שהזה אותה – טעון כיבוס
ניתז מהשיריים אחרי שהזה – לא טעון כיבוס, כי אכן שיריים לא מצריכות כיבוס.

2. איתיביה אביי (לגבי הזאת דם פרה אדומה) – גמר להזות מקנח ידיו בגוף הפרה.

משמע – בין ההזאות לא מקנח, אלא יכול להזות מהשארית.

דחייה – גם בין ההזאות מקנח (כי לא מזה מהשארית), ולא הוזכר כי בין ההזאות אמנם מקנח אבל אל על גוף הפרה אלא על כלי (שלא ללכלך אצבעו).