הדף היומי – מועד קטן דף כו

לעילוי נשמת
הקדוש אליהו בן אברהם ודבורה קיי הי"ד
אשר נרצח על ידי בן עוולה סמוך לשער השלשלת בדרכו לכותל המערבי ביום י"ז כסליו תשפ"ב. תהיה נשמתו  צרורה בצרור החיים.

להקדשות ליחצו כאן

Download

השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)

שיעור עם קריאה והסבר בגמרא בלבד

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב

(כה: 1- עד כו: 5-)

המשך דיני קריעה

תזכורת:
על שאר קרובים – שולל אחרי ה7, ומאחה אחרי 30,
על אביו ואמו – שולל אחרי ה30 ואינו מאחה לעולם.
על חכם – שולל מיד, ומאחה למחרת.
היום נראה עוד קרעים שלא מאחים לעולם.

חלק א – הדברים עליהם קורעים קרע שאינו מתאחה –

ת"ר –

אביו ואמו,
רבו שלימדו תורה, נשיא, אב"ד,
שמועות רעות, ברכת ה', ספר תורה שנשרף,
ערי יהודה, המקדש, ירושלים.

מקורות ודיונים:

א. על אביו ואמו, ורבו שלימדו תורה –

מקור:

וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי  אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מל"ב ב, יב) –
אבי אבי מתפרש לשני דברים:
1. אביו ואמו.
2. רבי רבי (והמשך הפסוק – שהועיל לעם בתפילתו יותר מרכבים ופרשים).

"וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים" – המילה שניים מיותרת, ומלמדת שלא מתאחים לעולם (תמיד נשארים שניים).

(ומכאן נלמד גם לשאר בגז"ש או קל וחומר שלא מתאחים)[1]

דיונים:

והרי אליהו חי? מבחינת אלישע הוא מת ("ולא ראהו עוד").

(כו. שליש)

ב. נשיא ואב"ד ושמועות רעות – 

מקור:

כששאול ויהונתן מתו במלחמה מול פלשתים – "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כׇּל־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד־הָעָרֶב עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל־עַם ה' וְעַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב" (שמ"ב א)

שאול ויהונתו היו הנשיא ואב"ד של בית הדין,
ועל בית ישראל – שמועות רעות.

דיונים:

1. לפי המקור – אולי קורעים רק כמו בסיפור שיש את כל 3 הצרות יחד?

תשובה: "על", "על" מפסיק בין צרה לצרה.

2. למה שמואל לא קרע כששמע ששבור מלכא הרג 12 אלף חיילים יהודים?

תשובה: קורעים רק כשנהרגו רוב הציבור (רוב העם יצא למלחמה ונהרגו רבים (רמב"ן))

[שאלה על הסיפור:
הרי שבור מלכא התפאר בפני שמואל שמעולם לא הרג יהודים?
תשובה – הכוונה שלא הרג בחינם, אבל שם הרג כי הם מרדו בו].

(כו. באמצע)

ג. ברכת (קללת) ה' –

מקור –

רבשקה ניגש לחומת ירושלים ונואם נאום בו קורא לחזקיהו ולעם להיכנע בפני סנחריב מלך אשור, ובנאום אומר שלה' אין כח להצילם מידיו, ואז –

"וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית ה'" (מלכים ב, יח).

דיונים –

גם השומע מפי השומע (עדים) צריך לקרוע (כפי שחזקיהו קרע),
אך העדים לא צריכים לקרוע שוב כשמשמיעים (שהרי רק חזקיהו קרע, ולא כתוב שהם קרעו שוב).

ד. ספר תורה שנשרף

מקור –

ברוך בן נריה כותב את נבואת ירמיהו על החורבן (פרקים א, ב, ד של איכה) ואחרי שקרא בפני העם הולך לקרוא אותם לפני המלך יהויקים, ואחרי ששומע ארבעה דלתות (פסוקים), בפסוק ה5 קורע אותה וזורק לאש, אפילו שהיו שם שמות ה' –

וַיְהִי  כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל־הָאָח עַד־תֹּם כׇּל־הַמְּגִלָּה עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הָאָח.
וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת־בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכׇל־עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
(ירמיהו לו, כג)

"ולא קרעו" – מכאן שהיו צריכים לקרוע.
(ורואים שזה לאו דווקא ספר תורה אלא כל ספרי התנ"ך, וכן תפילין.
ולאו דווקא שריפה אלא גם אובדן אחר (כמו אכילה ע"י יען…).

דיונים –

1. למה קורע רק בפסוק ה5 (היו צריה לראש) – כי 4 הפסוקים הראשונים לא נגעו אליו (המלך באופן ישיר).[2]
2. אולי היו צריכים לקרוע בגלל השמועות הרעות (שיבואו)? (ואז אין מקור לקריעה על שריפת ס"ת).

תשובה – לא קורעים על שמועות עתידיות.

3. צריכים שתי קריעות – על הקלף ועל הכתב – וַיְהִי דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי  שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב (פסוק כז)
4. האם קורעים גם על אבדן אחר? למשל שבת יענה בולעת תפילין (סיפור שקרה) –

ר' אבא – צריך לקרוע (פעמיים כנ"ל).

רב יהודה – לא צריך, אלא קורעים רק כשנהרסו בזרוע (בכח, ע"י אויב וכד'), שזה חילול ה' (ב"ח וש"ך).

(כו. 6-)

ה. ערי יהודה, ירושלים, המקדש –

מקור –

וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים…" (ירמיה מא) – באו משילו ושומרון עם קרבנות, וכשהגיעו לערי יהודה וגילו שהיה חורבן קרעו בגדיהם.

מכאן שקורעים על ערי יהודה, וקל וחומר לירושלים ולמקדש.

דיונים –

1. בשם ר' אלעזר – יש פסוקים שאומרים לפני הקריעה (ישעיהו סד, ט-י).
2. אם ראה כמה מהם (יהודה, ירושלים, מקדש) – כמה קריעות קורע?

במשנה – קורע על הראשון, ומוסיף על השאר (לא עושה קרעים נפרדים)
ורמינהו – קורע על כל אחד בפני עצמו

תשובה – תלוי בסדר –

           מהקל לחמור (יהודה, ירושלים, מקדש) – קורע כל פעם מחדש,
מהחמור לקל (מקדש, ואז השאר) – רק מוסיף.

(כו. 1-)

חלק ב – תיקון הקרעים

א. ת"ר – על הדברים שראינו בחלק א –

מצד אחד – כאביו ואמו שאינו מאחה לעולם
אך מצד שני – שולל למחרת (רמב"ם) (בניגוד לאביו ואמו ששוללים רק אחרי שלושים)

[שיטות שלילה:
שולל – תפירה גסה ולא צמודה,
מולל – כורך שני הצדדים ואז תופר שתי תפירות,
לוקט – תוחב מחט שמחבר שני הצדדים,
סולמות – תפרים במרחקים זה מזה].

ומבאר רב חסדא – איחוי זה "איחוי האלכסנדרוני" (תפירה מעולה).

(כו: 1+)

ב. ת"ר – קריעת בגד שכבר תוקן

אם קורע תיקון זמני (כמו מקום ששלל) – לא נחשב,
קרע בגד שאוחה (באיחוי אלכסנדרוני) – נחשב.

ג. ת"ר – לגבי המקרים בהם אסור לאחות:

1. ת"ק – יש שיטה: להפוך את הבגד (כך שהחלק התחתון עכשיו בראש), ואז יכול לאחות החלק התחתון.

אך רשב"א חולק.

2. גם אם מוכר את הבגד או קונה – אסור לאחות.

(כו: 8+)

חלק ג – מי שצריך לקרוע כמה פעמים (ושיעור קריעה) (3 ברייתות + אמוראים)

אם קרו כמה דברים בבת אחת – עושה קריעה אחת על כולם (ברייתא ב)

אם קרו זה אחרי זה –

אם בתוך האבלות (7/30) – עושה קרע חדש (אמוראים שליש תחתון)
אם אחרי האבלות – מספיק להוסיף (ברייתא א)

דיונים על זה:

1. A. ברייתא א – כשמוסיף – כמה מוסיף? (ברייתא א)

ר"מ – הקרע הראשון טפח (לעיל כב:)[3], התוספת – 3 אצבעות
ר"י (מקל) – הקרע הראשון 3 אצבעות, התוספת כלשהו.
           עולא (שילוב) – הקרע הראשון טפח, התוספת כלשהו (וכן בברייתא אחרת).

(כו: שליש)

1. B. ברייתא ב – לגבי אביו ואמו (מחלוקת בברייתא ב) –
   (רש"י בכת"י – הדיון מתייחס גם למקרה של קרע אחד לכולם וגם למקרה של תוספת על קרע)

ת"ק – כמו שאר הקרובים (אך צריך להוסיף כשיעור שלהם (עד שיגלה לבו)),
ר"י ב"ב – לאביו ואמו עושים נפרד

           שמואל – הלכה כר"י ב"ב,
והרי שמואל תמיד מקל באבל?
תשובה – דיני קריעה זה דבר אחר.

(כו: מתחת לאמצע)

1. C. ברייתא ג – כשמוסיף, עד היכן ניתן להוסיף?

יש אומרים – עד הלב (רמז – "וקירעו לבככם" (יואל ב)).
אך ת"ק (וכן הלכה) – עד טבורו.

הגיע לטבורו וצריך לקרוע שוב – מתחיל מחדש מלמעלה עוד שורה (במרחק 3 אצבעות).
התמלא הבגד קרעים – מסובב וקורע לאחור, ואח"כ הופך וקורע מחדש

(ומדגישה הברייתא שחייב להפוך ולסובב, כי קריעה מהצד או למטה לא נחשבת,
מלבד כה"ג שאסור לו לקרוע אלא פורם מלמטה).

(כו: שליש תחתון, פליגו בה)

1. D. הזמנים: כאמור – בתוך האבלות קורע חדש, אחרי האבלות – מוסיף.

באיזה שלב: מחלוקת רב מתנה ומר עוקבא – שבעה או שלושים.
סברות: בתוך הזמן שבו אסור לשלול (7) או לאחות (30) – אז עדיין נחשב הזמן של הקרע הראשון, ולא ניתן להוסיף.

           מתקיף ר' זירא –

לסברא של שבעה (שלילה) –
והרי אישה שוללת מיד? אז האם ניתן יהיה להוסיף מיד?
תשובה – אישה שוללת מיד משום צניעות.

לסברא של 30 (איחוי) –
הרי על אביו ואמו אסור לאחות לעולם, ובכ"ז לת"ק מותר להוסיף עליהם?
תשובה – האיסור לאחות לעולם אינו מדיני קריעה אלא כבוד אביו ואמו.

(כו: רבע תחתון)

חלק ד –  מצבים בהם לא קורעים

1. A. ת"ר – חלוק מושאל –
   סתם כך לא קורעו,
   אבל רשב"ג – אם השאיל ואמר שהולך לבקר בו חולה, המשאיל יכול להניח שאולי ימות ויקרע אותו – אז קורעו (ומותר לאחותו, וישלם לבעל החלוק על הנזק).

[ועוד דין בברייתא –
היוצא בבגד שהיה כבר קרוע שיחשבו שקרע – גוזל את המתים (שלא קרע) וגונב את דעתם של החיים].

1. B. ת"ר – חולה שמת לו מת, לא מספרים לו (שלא יחמיר מצבו), ולכן לא קורעים בפניו.

ועוד דינים –
קורעים לילדים כדי להרבות עוגמת נפש,
קורעים על הורי אשתו/בעלה.
ורב פפא – לא נותנים לאבל להחזיק קטן כדי שלא יצחיק את האבל.

[1] בגמרא זה כתוב רק בהמשך (ג) לגבי ברכת ה'. ואכן הריטב"א שואל אם זה מגז"ש, אז לכאורה ניתן ללמוד שלא מתאחים לעולם לכל המקרים של קריעה ולא רק לאלו שמוזכרים כאן, עי"ש.

[2] איכה א, א-ה) –
אֵיכָה  יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכׇּל־אֹהֲבֶיהָ כׇּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כׇּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כׇּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר־לָהּ.

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב־פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי־צָר.

[3] (מלבד אביו ואמו שזה עד ליבו (כב: ולהלן))