לעילוי נשמתו של רפאל בן לבנה וחכם מנשה ז"ל, שהיה מבוני ירושלים.
איש של חסד ואמת, מעשים טובים, צדקה ואהבת האדם והארץ. יהי זכרו ברוך
להקדשת שיעור ליחצו כאן
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי, מנחות דף כד
(כג: 1- עד כד: 1-)
צירוף שני חצאי מנחה בכלי
משנה חגיגה כ: – "כלי מצרף מה שבתוכו לקודש" – שאם נגע טבול יום (שני לטומאה) באחד מהם, מטמא גם את השאר.
וכך גם לגבי חצאי מנחה ששם בביסא (בכלי שבו בוללים את המנחה) – אם יגע טמא באחד מהם יטמא גם את השאר.
דיונים:
א. שאלות של בני ר' חייא לגבי הצירוף לטומאה –
- האם מצרף גם כשהחצאים לא נוגעים?
ענה רב כהנא – כן, שהרי לא כתוב "מחבר" אלא "מצרף" – משמע שלא נוגעים.
- שם ביניהם (בלי מגע) עוד חצי ממנחה אחרת, האם גם אותה הכלי מצרף?
ענה רב כהנא – לא, כי הכלי מצרף רק את מה שזקוק לכלי.
- אם הטבול יום לא נגע באחד החצאים, אלא רק שם אצבעו באוויר – האם זה מטמא?
ענה רב כהנא – לא, רק כלי חרס מטמא מאווירו, ואילו כלי השרת היו לא היו מחרס.
(כד. רבע)
ב. שואל רב כהנא – האם הצירוף זה מדאורייתא ומצרף גם לקולא לגבי קמיצה?
(שאם קמץ מאחד, זה מתיר גם את השני)
ראיות שמצטרף (ודוחים, וזה יישאר ספק) –
- בני ר' חייא – ממשנתנו –
במשנה – שתי מנחות שלא נקמצו נתערבו,
אם יש לכל מנחה חלק שלא נתערב, יכול לקמוץ מכל חלק שלא נתערב על החלק שנתערב.
ומשמע שהחלק שלא נתערב הוא בכלי, אבל לא נוגע (שהרי לא נתערב) – מכאן שמצטרף גם בלי מגע!
דוחה רבא – אולי הוא כן נוגע, ולכן מצטרף.
וזה בצורה של מסרק, וקומץ מראש המסרק איפה שאין ערבוב:
(כד. באמצע)
- רבא עצמו – מברייתא –
"וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ" – מן המחובר:
שלא יביא עשרון (מנחה אחת) בשני כלים ויקמוץ.
ונדייק –
רק כשזה ממש שני כלים – לא,
אבל בכלי אחד בדומה לשני כלים (שלא נוגעים) – כן.
דוחה אביי –
"בשני כלים לא" – לא רק בשני כלים ממש,
אלא אפילו בקפיזא בקבא – כלי אחד עם מחיצה עד למעלה, והחצאים נוגעים מעל המחיצה) – גם לא,
ואז נדייק – אבל אם זה כמו עריכתה של תרנגולים – מחיצה נמוכה כך שיש מגע בתוך חלל הכלי – אז כן.
אבל אם אין מגע כלל – לא!
[ציורים:
קפיזא בקבא (אין מגע בכלי עצמו, אלא רק מעל חלל הכלי)[1]
עריבתה של תנרגולים (יש מגע בתוך חלל הכלי הגדול)
(כד. שליש תחתון)
(חזרה לנושא הצירוף לטומאה)
ג. שואל ר' ירמיה – האם אפשר לצרף שני סוגי צירוף – כלי וחיבור מים?
כלומר יש שני חצאים בתוך הכלי (שלא נוגעים), ועוד חצי מחוץ לכלי שמחובר לאחד החצאים ע"י זרם מים.
ושואל על שני הכיוונים:
- אם נגע הטמא בחצי שבפנים (א) –
ב טמא מדין צירוף, האם גם ג טמא מדין צירוף בכלי ואז חיבור?
- אם בנ"ל כן, מה אם זה הפוך – נגע הטמא ב-ג',
ב טמא מדין חיבור, האם גם א טמא מדין חיבור ואז צירוף בכלי?
תיקו.
(כד. 5-)
ד. האם אומרים "שבע לו טומאה"?
(זה יותר דיון לגבי העברת טומאה מאשר לגבי צירוף בכלי)
נקדים – הכלי מצרף רק אם שני החצאים היו בכלי בזמן ההיטמאות.
לכן, אם הכניס את חצי א שכבר היה טמא, ואז הכניס גם את חצי ב – ב לא ייטמא.
השאלה – עכשיו, מה אם טמא נגע שוב פעם בחתיכה א?
לגבי חצי א – זה לא מוסיף (הוא כבר טמא),
אבל האם כיוון שהטומאה החדשה מוסיפה משהו (שיכולה על ידי צירוף לטמא גם את ב) – אז היא מטמאת, או שכיוון ש-א' כבר שבע מטומאה, הטומאה החדשה לא מטמאת?
אביי – זה כן מטמא, ממשנה בכלים:
- A. רישא – סדין שזב ישב עליו ונהיה טמא מדרס (אב הטומאה)
ואז הפך אותו לוילון, טומאת המדרס נעלמה,
אבל אומרים רבנן – אבל כן טמא בטומאה מגע של זב (ראשון לטומאה).
(כלומר בסדין היו שתי טומאות – מדרס (אב), ומגע (ראשון), וכשהאב נעלם, הראשון נשאר).
ר' יוסי מסכים עקרונית שיש שתי טומאות, אבל טומאת המגע לא מגיעה מעצם המגע של הסדין עם עצמו, אלא רק אם הזב גם ישב וגם נגע בסדין.
והרי בהנחה שקודם ישב ואז נגע – מה המגע הוסיף, הרי כבר שבע מטומאת המדרס?
אלא מכאן שכשהטומאה החדשה מוסיפה משהו (כמו כאן – שאם טומאת המדרס תעלם אז תישאר טומאת המגע) – היא כן מטמאת!
דחייה – אולי שם קודם נגע ואז ישב,
ולכן ודאי שיש את שתי הטומאות, כי טומאת המדרס הוסיפה חומרא על טומאת המגע (אב במקום ראשון).
- B. סיפא – אם היו שני סדינים זה מעל זה (עם רווח של אוויר),
וישב על העליון (ונטמא מדרס),
וזה הוריד אותו עד שנגע בתחתון – באותו רגע התחתון גם נהיה מדרס (מישיבת הזב), וגם נטמא במגע הזב (מהמגע בסדין העליון שהוא אב הטומאה) – וגם כאן: אם יהפוך את התחתון לסדין – טומאת המדרס (אב) תעלם, אבל טומאת המגע (ראשון) תישאר.
והרי התחתון כבר שמע מהמדרס, למה נטמא גם ממגע?
אלא מכאן שוב ראיה – כשהטומאה מוסיפה לא אומרים שהוא כבר שבע.
דחייה – אולי זה דווקא כאן ששתי הטומאות באו בבת אחת,
אבל אחד אחרי השני – אולי לא.
(כד: מעל האמצע, אמר רבא)
ה. לגבי מצב של שלושה חצאים בכלי –
היו לו שני חצאים – א + ב, ב' אבד, והפריש את ג במקומו, ואז מצא את ב, ושלושתם בתוך אותו כלי.
לכתחילה – צריך לבחור אם להשאיר שם עם א את ב או ג, ואת האחר להוציא ולעשות ממנו מנחה חדשה.
אבל הוא השאיר את שלושתם, ולא גילה דעתו באיזה הוא בוחר.
(מקרא: א – ראשון, ב – האבוד, ג – מופרש)
רבא – כיוון שלא בחר אז בינתיים א'+ב', א'+ג' – מצטרפים, אבל ב'/ג' לא שייכים זה לזה (כי רק אחד מהם ייבחר והשני לא קשור), ולכן:
- נטמא ב או ג – רק א נטמא עמו, נטמא א – גם ב ו-ג נטמאים (כי שניהם קשורים ל-א').
- קמץ את ב או ג – זה מתיר גם את א (וגילה דעתו שההוא שקמץ הוא הנבחר, והשני לא קשור).
קמץ את א – כיוון שלא גילה דעתו את מי בחר, וזה לא יכול להתיר את שניהם, זה לא מתיר אף אחד מהם.
אביי – שלושתם שייכים לאותו בית (מנחה), ואף אחד לא שייך יותר מהאחרים, ולכן:
- נטמא אחד מהם – כולם מצטרפים ונטמאים.
- קמץ אחד מהם – בכל מקרה לא מתיר את השאר כי היה צריך לגלות דעתו לפני כן, וא"א להתיר את שלושתם.
(כד: 7-)
מתקיפים רב פפא ורב יצחק בריה דרב משרשיא –
הם מבינים שבמקרה שבו הקמיצה לא מתירה אף אחד, זה כי הקמיצה שייכת לכל 3 החתיכות,
וכיוון שא"א להתיר את את שלושתם אלא רק שתיים, זה לא מתיר.
ולכן שואלים – איך הקמיצה כן עובדת לגבי הקומץ עצמו והשיריים של אותה חתיכה שממנה קמץ?
הרי:
א. רב פפא – לגבי השיריים של מה שקמץ:
הוא לא קמץ מספיק אפילו בשביל אותה חתיכה – כי צריך שחצי מהקומץ יהיה לאותה חתיכה, ואילו כאן רק שליש שייך לאותה חתיכה (אז חסר שישית)
ב. רב יצחק בריה דרב משרשיא – לגבי הקומץ עצמו –
דאיך מקריב את הקומץ, הרי שליש ממנו חולין (כי שליש על החתיכה שממנה קמץ, ועוד שליש על חתיכה לא ידועה, ושליש נוסף (-חולין) על החתיכה שלא קשורה)!
מסביר רב אשי – הקומץ שייך רק לשתי חתיכות, לא לשלושתם, פשוט לא יודעים מי החתיכה השנייה.
[1] והרי צריך שכל העישרון יהיה בתוך חלל הכלי?
