זבחים צה – שיעור דף יומי

(צד: במשנה – צה: שליש תחתון)

חלק א – המשך מיקום הכיבוס/שבירה/מירוק ושטיפה בעזרה

א. משנה – אם הוציאו את הבגד/כלי – צריכים להחזיר ושם לכבס/לשבור/למרק ולשטוף.
אם כשיצא נטמא – זה בעיה:
מצד אחד – א"א להכניסו לעזרה טמא (אסור להכניס טומאה),
מצד שני – א"א לטובלו בחוץ (זה יוריד את הדם בחוץ),
לכן צריך להיפטר מהטומאה על ידי הריסת הבגד/כלי – יקרע את הבגד, יעשה חור בכלי (בכלי חרס מספיק חור קטן, בכלי נחושת חור גדול יותר), ואח"כ יכניס לעזרה ויכבס/ישבור/ימרק וישטוף.

1. A. שואל רבינא – והרי אם הורס את הבגד/כלי – אז כשהוא מכבס/שובר/ממרק – זה כבר לא בגד/כלי!

תשובה –

בבגד וכלי חרס – קורע/שובר קצת – מספיק להוריד את הטומאה (לפחות מדאורייתא, מדרבנן זה עדיין טמא בבגד), אבל לא מספיק שלא יחשב כלי כלל.

בכלי נחושת (שלא מספיק לשבור קצת) – שובר כמה שצריך ("פוחתו") ואז מתקן קצת שיחשב כלי, ואז מכניס לעזרה.

1. B. מה אם הדם הותז על מעיל הכה"ג, והוציא ונטמא, הרי אסור לקרוע אותו? ("לֹא יִקָּרֵעַ" (שמות כח, לב).

ר"ל – יש עוד פתרון – יכניס לעזרה רק חלק קטן מהמעיל (פחות משלוש על שלוש אצבעות, שאין בזה שיעור טומאה, ואין בזה איסור הכנסה לעזרה (אפילו שבאמת טמא).

שואל רק אדא בר אהבה – לכאורה אפשר להקל יותר, ולהכניס פחות משלושה על שלושה טפחים (שיעור הטומאה של בדים עבים ורכים, כמו מעיל)

תשובה – כיון שזה חלק מהמעיל, זה נותן לכל חלק חשיבות, ולכן השיעור הוא של 3 על 3 אצבעות.

(צה. 4-)

ב. איך מכבסים בעזרה? הרי אסור להכניס לעזרה מי רגליים?

מניין שמכבסים במי רגליים – המשנה בנידה מפרטת שכדי לכבס דם מבגד (שלא ימשיך לטמא את הבגד ונוכל להטביל אותו) צריכים להשתמש ב7 סממנים בסדר הזה –

רוק תפל (מאדם שלא אכל כלום עדיין באותו יום),
מי גריסין,
מי רגליים,
נתר (מינרל)
בורית (צמח)
קמוניא (צמח)
אשלג (חומר שיש במרגליות)

וצריכים לשפשף את הכתם 3 פעמים עם כל חומר בפנ"ע לפי הסדר הזה.
והגמרא מבינה שכך גם מכבסים את הבגד עם דם החטאת]

תשובה – את הרוק היו עושים גם בפנ"ע, וגם כתוספת לכל אחד משאר הסממנים, ולכן כיוון שמי הרגליים לא נכנסו בפנ"ע אלא עם הרוק – זה לא ניכר ומותר.

(צה: במשנה)

חלק ב – סוג הבישול שמחייב שבירה/מירוק ושטיפה

(הראשונים דנים האם יש לחלק בין כלי חרס לכלי נחושת, אנחנו כאן נלך כשיטות שאין הבדל).

א. במשנה – לא רק בישול אלא גם עירוי

מקור – "וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר…" (ו, כא)
"בּוֹ יִשָּׁבֵר" – לרבות כל דבר שעירו לתוכו.

ב. בעי רמי בר חמא – אם צלו את הקרבן באוויר הכלי בלי שנגע בדפנות – האם צריך שבירה? (האם זה דווקא כשיש בליעה, וכאן אין בליעה, או שהתורה לא חילקה?)

ראיות שצריך:

1. רבא – ממשנתנו –
   אם עירוי (בליעה) ללא בישול מצריך,
   אז גם בישול ללא בליעה מצריך.

דחייה – זה לא אותו דבר, שם יש בליעה ואולי הבליעה היא העיקר.

2. התנור במקדש היה של מתכת ולא של חרס,
   כדי שיהיה מספיק מירוק ושטיפה ולא יצטרכו לשוברו.
   והרי שם צלו באוויר ולא בישלו, אז מכאן שגם בצלייה צריך.

דחייה – את שיירי המנחות שהכהנים אכלו אפו בתנור וכן נגעו בדפנות, ולכן היתה שם בליעה.