Hi , login or create a new account below

חולין דף צט - גמרא דף יומי

.

הורד קובץ mp3 של השיעור

(צט. באמצע – צט: שורה אחרונה)

חלק א -  קושיית אביי על רב אסי שמצריך 100

בקצרה – בתרומה זו חומרא שצריך 100, משמע שבשאר מספיק פחות.
באריכות – על פי המשניות בערלה פרק ב -
משנה א – תרומה  ב1/100.
משנה ד מלמדת שזה נכון כשאינו חריף במיוחד, אבל -
"כל המחמץ והמתבל מדמע בתרומה..." – כלומר אפילו בכל שהוא.

במשנה ו-ז מבארים:
אם נותן טעם/מחמיץ – בכל מקרה אסור.
אם לא – תלוי:
("רישא") משנה ו - במין במינו (שאור בעיסת חיטים) – להחמיר (צריך 100).
("סיפא") משנה ז - במין שלא במינו (גריסים בעדשים) – להקל (לא צריך 100).

משמע שתרומה זה דין מיוחד, ורק במין במינו מחמירים (100), אך בשלא במינו – "מותר",
כלומר חוזר לדין הרגיל של פחות מ100, כלומר 60.

עונה רב דימי (צט: 8+) – אכן שאר איסורים פחותים משל תרומה:
תרומה 1/101,
שאר איסורים – 1/100.

[ושואלים - כיצד ייתכן (מציאותית) שדבר מצליח להחמיץ/לתת טעם אפילו ב101?
(וראה שוטנשטיין 10 שמביא אחרונים שמבארים למה ב100 זה הגיוני וב101 לא).

עונה אביי (לגבי שיאור) – זה יתכן בשאור שיש לו כוח חימוץ חזק.[1]

רב דימי מחזק זאת (זה הזכיר לו) - שאמר רי"ס בר"ח – לא כל השיעורים שווים (לגבי נתינת טעם), שהרי לר"י (תרומות י,ח) ציר דגים טמא שיעורו רביעית בסאתיים (1/192).
[ואגב – איך לר"י הציר בטל, הרי זה מין במינו? תשובה – (ראשונים) – הציר אסור רק מדרבנן וכאן ר"י גם מקל].

חלק ב – תערובת גיד הנשה עם הבשר

א. "כיצד משערין? כבשר בלפת"
איזה חלק של הלפת? רב הונא – הראש (עלים).
רש"י – זו קולא, כי הראש יותר מתוק ודרוש יותר בשר כדי שנרגיש בו.

ב. האם גיד בכלל נותן טעם?
A. בתנאים -
משנתנו – כן,
רי"ש בן ריחב"ב – לא (ואז בשר הירך מותר).
B. באמוראים
(שני סיפורים של אמוראים שהקלו ואמוראים אחרים שלא התלהבו מזה) -
הקלו – ר' חנינא, ר' יצחק בן חלוב- ריב"ל.
לא התלהבו (בהתאמה) – ר' יהודה בר זבינא, ר' אמי.

והלכתא – אין בגידים בנותן טעם.

חלק ג – דבר חשוב לא בטל ברוב

במשנה ראינו שמעבר לבעיית הטעם יש גם בעיה של החתיכות עצמם (בתערובת גיד עם גידים או חתיכות בשר עם חתיכות בשר). המשנה אמרה שאם לא מכירו – כולם אסורים, ושואלת הגמרא –

למה כולם אסורים – הרי יש ביטול ברוב? (אחרי רבים להטות)

תשובה כללית – דבר חשוב לא בטל:

1. לגבי גיד הנשה – ברייה שאני (חומרא מדרבנן).
2. [הגבלות לחומרא בפוסקים, דווקא כאשר: 1. דבר שהיתה בו חיות. 2. אסור מתחילת ברייתו (ולא למשל שהתנבל). 3. אם מחלקים אותו אין שמו עליו. 4. כשהוא שלם (מתוך שוטנשטיין)].
   לגבי חתיכות הבשר:
3. דבר שדרכו לימנות לפעמים, לא בטל – לשיטת ר"ל.
   [ר"מ (ערלה ג,ז) – "דרכו להימנות" (ולא באומד) לא בטל. בביצה (ג:) יש מחלוקת למה התכוון -
   רי"ח – "את שדרכו לימנות" – תמיד.
   ר"ל מחמיר – "כל שדרכו לימנות" – גם אם רק לפעמים.
4. 2. חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים. 

[הערות מתוך שוטנשטיין לגבי ביטול יבש ברוב:
א. יש מחלוקת אחרונים האם כדי לבטל ברוב צריך 2 מול 1, או שמספיק חתיכה גדולה יותר מול קטנה יותר.

ב. למעשה יש כמה דעות בראשונים האם יש בגלות על אכילת כל 3 החתיכות (כשבצתוכן חתיכה אחת אסורה), מהקל לכבד:
1. רא"ש – אין שום הגבלה.
2. רשב"א - אדם אחד יאכל רק בזה אחר זה ולא בבת אחת.
3. סמ"ג – אדם אחד – לא יאכל שלשתם (גם לא בזה אחר זה).
4. רש"י – גם כמה אנשים לא יאכלו שלשתם, גם לא בזה אחר זה (כלומר יזרקו אחת החתיכות)].